הגיגיו וחייו של אדם

קראתי לא מזמן משהו שדיאטנית אמרה בynet, ופתאום הוא קפץ לראשי כשנסעתי באוטובוס לפני כמה ימים.  הדיאטנית סיפרה על אישה שבאה וסיפרה לה שהיא שמרה על דיאטה קפדנית ביותר- אכילת אותם מאכלים באותן שעות יום ביומו. היא הורידה משקל בצורה מרשימה כתוצאה מהדיאטה הזאת. יום אחד, במקום לאכול שניצל אחד לארוחת צהריים, יצרה גבר עליה לרגע והיא אכלה עוד שניצל. וזהו. מהרגע שהיא הבינה שהיא שברה את הדיאטה הקשיחה הזאת, היא נכנסה לצורת מחשבה של "זהו, נשברתי" ואכלה עוד ועוד, והחזירה את המשקל שהורידה. אני לא יודע כמה מהקוראים (קורא? ריבון העולמים בלבד?) מזדהים עם צורת המחשבה הזאת, וכמה לא מבינים אותה. לצערי אני שייך לקבוצה הראשונה. צורת המחשבה הזאת אורבת לי בדברים רבים- באוכל, בכתיבה אקדמית, בכל דבר שקשור להתקדמות שלי בחיים. אני נאלץ להילחם בה באופן אקטיבי יום יום. בהצלחה חלקית בלבד, לצערי. 

אז לפני כמה ימים, פתאום נזכרתי במאמר ההוא בהקשר של כתיבה בבלוג הזה. יש כל מיני שעוברים לי בראש ושהייתי רוצה לפרסם (מעבר לפורומים ספציפיים), ונראה לי שבגלל שהזנחתי את הבלוג זמן רב, נוצרה אצלי אותה מחשבה מתעתעת: "זהו, נשברתי. למה לפרסם משהו אם לא פרסמתי כלום כבר הרבה זמן". גישת סכום אפס שכזאת. צריך להילחם בדברים האלה. ואני מנסה.