הגיגיו וחייו של אדם

מישהי שכותבת בקומונה שאני משתתף בה, שיבחה את "כמעיין המתגבר", ציינה שהוא ספר טוב. מהיכרותי הכללית איתה, ידוע לי שהמשבחת מאמינה בתורות מזרחיות למיניהן, וסבורה שאדם צריך להכיר בכך שהאני האמיתי שלו הוא קולקטיב אחד גדול. היא גם פציפיסטית (מילה שלי- אני לא זוכר שהיא השתמשה בה), וסבורה שכל פעולה של הפעלת כוח (כולל בתגובה להתקפה של מישהו אחר) היא כניעה לרוע וליצר הרע. היא גם סבורה שככלל, אין כזה דבר רוע מוחלט. היא מחזיקה בדעות פמיניסטיות מובהקות, אך מתנגדת לפמיניסטיות שטוענות שלאישה שמותקפת יש זכות להגן על עצמה בשימוש בכוח נגדי רב- וזאת מאותה עמדה "פציפיסטית" שציינתי. 

עקב כל זאת, השבח שלה מאוד סיקרן אותי, ושאלתי אותה למה היא חושבת ש"כמעיין המתגבר" הוא ספר טוב, והיא ענתה:

"בעיקר אהבתי בו את ההכרה (גם אם היא בין השורות) שאין בנאדם שהוא רע מוחלט, או בכלל רע, אלא שלכל צד יש סיבות לגיטמיות להתנהלותו ושבהזדמנויות שונות נוכל להתחבר אל אנשים שונים ואל אידאולוגיות שונות." בתגובה אחרת היא הוסיפה: "בספר קיטינג מעורר אמפתיה בדיוק כמו רוארק, אם לא יותר, וזאת אף על פי שהוא מייצג את כל מה שראנד סולדת ממנו. זאת החוכמה שלה, להציג את הצדדים האנושיים אצל אלו שאולי סופרים אחרים היו מעדיפים לצייר אותם כרעים".

זה מעניין, כי באיזושהי מידה הכותבת אכן מזהה תכונה ספרותית נעלה של ראנד, שהפכה את הספרים שלה ליותר מפלקאטים אידאולוגיים (גם אם זו האידאולוגיה הנכונה- פלאקטים אידאולוגיים עלולים לשעמם). כלומר, אני לא חושב שהיא *לגמרי לגמרי* טועה ביחס שלה לספר. ועדיין, כמובן שהיא מצליחה לעוות לגמרי את המסר המוסרי של ראנד. אני יכול לדמיין את ראנד מתהפכת בקברה מהמחשבה שזו המחמאה שהיא תקבל...