הגיגיו וחייו של אדם

אתמול הייתי בהרצאה. המרצה ניסה להסביר מדוע אנחנו חיים ב"דמוקרטיה ניאו-ליברלית", המתנהלת לפי תפיסתו של אהרון ברק וחברי קבוצת "הכל שפיט", שביצעה הפיכה מוחלטת ממסורת הדמוקרטיה הליברלית של לוק ומונטסקייה, בכך שהיא מקדשת את זכות היחיד ולא את רצון הרוב. בצורה מעניינת ההצגה הזו, שאפשר להגדירה ניאו-שמרנית, דווקא גרמה לי להיזכר במעלות הרבות של גישת ברק לעומת המצב הקודם. לא נראה לי שזה מה שהמרצה (שנתן כמה שמות-תואר נלווים לברק נוסח "גורו") רצה.

בכל מקרה, כאשר הוא ציין שאף הוגה ליברלי קלאסי לא דיבר על "זכות היחיד", שאלתי אותו "ומה עם לוק?". הוא ענה לי בביטחון שגם לוק לא אמר את זה, ושלוק דיבר על "זכויות הרוב" באמנה חברתית. הוא גם הזכיר את העובדה שלוק הדיר קבוצות שלמות וגדולות מהסובלנות הדתית לה הטיף.

אחרי שהוא אמר את זה, השתתקתי, ונזכרתי במאמר הזה:  http://forums.ort.org.il/scripts/showsm.asp?which_forum=178&mess=2123330&paint_str=%F7%E5%EC

(1500 מילה זה מאמר, לא?) המאמר הציג את מה שהמרצה אמר, בליווי השאלה אם לוק אכן התכוון לדבריו, או שמא התאים עצמו ל"רוח הזמן" כמו שכה רבים עושים. זו שאלה ראויה מאוד לדיון, אבל הנקודה היא שכשדנים בפילוסופיה פוליטית גרידא צריך להביט במה שהוא אמר, ולוק אכן לא דיבר בצורה ברורה על זכויות היחיד.

את הקלישאה שלוק כן דיבר על זכויות היחיד שמעתי לא מעט בחיים האקדמיים. האם הקלישאה חלחלה אליי עד כדי כך ששכחתי מה שכתבתי עליו בעבר?

המסקנה שלי: שווה לקרוא ולהיזכר בדברים שעשיתי בעבר. ואולי יש עוד כמה מסקנות על המידה בה כל אדם עלול להיכנע לקלישאות חברתיות בכלל, וחברתיות-"אינטלקטואליות" בפרט.

סיפור שסיפרתי למישהי בהתכתבות פרטית, ואח"כ חשבתי על כך והחלטתי שראוי להביא אותו לפה.

היה לי מרצה. אני לא כותב את השם שלו, כי הדברים שאני אספר עכשיו התרחשו בשיחה בארבע עיניים ביני לבינו, ולמרות שאני לא בטוח שיהיה איכפת לו שאצטט אותו, לדעתי הדברים לא מאירים אותו באור חיובי בכלל ואני לא רוצה ש"ירוץ" עליו סיפור כזה. אני מבקש גם לא להתייחס לשאלת זהותו בתגובות אם יהיו. המרצה הזה הוא מרצה ותיק, מכובד, פרסם הרבה מאמרים, בשנות ה50-60 לחייו. בקורס שהיה לי אצלו כמעט ולא היה לי איתו קשר, חוץ משיחה אחת. יום אחד קצת לאחר סיום הקורס, אני נפגש בו במסדרון ואומר לו "שלום". הוא בתמורה אמר לי "אני מאוד מאוכזב מכם!". מה מתברר? בדיוק לפני כן הוא קיבל את תוצאות משוב הסטודנטים לגבי הקורס, משוב אנונימי כמובן. הוא פתח בסדרת שאלות רטוריות "כתוב כאן שהקורס לא היה מעניין! אני שואל אותך: הקורס לא היה מעניין?!?!", "כתוב כאן שאיחרתי. אני שואל אותך: אני איחרתי פעם אחת?!?!". והוא המשיך בשלוש דקות לפחות של קיטורים, כשמתישהו אני מנסה להכניס מילה ולא מצליח. בסוף (אחרי שניסיתי להגיד לו כמה דברים אחרים), בנימה פטרונית קמעה יחסית לדיבור עם אדם שהיה באזור העשור הרביעי-חמישי לחייו כשנולדתי, שאלתי אותו: "זה מטריד אותך? בנאדם שעשה כבר כך וכך, זה מה שמטריד אותו?". אבל הוא לא ענה והמשיך להתלונן, ובסוף עזב את השיחה בפרצוף ממורמר.

(כדאי לציין, שבאופן אישי דווקא כתבתי עליו דברים די טובים, ומתישהו גם ניסיתי לציין את זה למרות שחשתי חוסר-נוחות מניסיון ההצטדקות, בטח כשהוא לא יכול לדעת אם אני אומר את האמת; בכל מקרה, הוא התעלם מזה ב(חוסר) אלגנטיות)

  בתכתובת הפרטית עם הבחורה, שכמו כותב שורות אלו גם מעוניינת להמשיך בקריירה אקדמית, היא כתבה שזה סיפור שמראה לה שיש מרצים שרוצים לרצות את כולם, וכמה שקשה לעשות את זה, וכמה שזה חבל. אני אמרתי לה שאני חושב שזו עובדת חיים (מצערת או משמחת, עובדת-חיים פשוטה) שאדם שמנסה לעשות משהו משמעותי לא ירצה את כולם. אמרתי לה גם שלצערי חלק נכבד מהמרצים הוא כזה. אח"כ חשבתי לעצמי שבעצם זו מלכודת מאוד גדולה לאדם שרואה בלימוד איזשהו אידיאל; שזה עיקרון שכדאי מאוד להפנים, לא רק להיות מסוגל לכתוב את זה לאדם אחר, אלא ממש להפנים, שאם תנסה ללמד בצורה רצינית ומשמעותית, לא תרצה את כולם.

והסיפור הזה מזמין אולי עוד לקחים, שצריך לחשוב עליהם עוד לפני שאשחרר אותם לאוויר הבלוגוספירה.