|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 מדינה חופשית
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3387051,00.html
זה יותר קיטור מביקורת קונסטרוקטיבית.
מדינת ישראל, מדינה שהיא סוג כזה או אחר של דמוקרטיה כבר 59 שנים; בתגובות על ידיעה שאומרת שמלך תאילנד חנן מישהו שעמד להיכנס לכלא כי העליב אותו- חלק נכבד מהמגיבים משבח את המלך על חוכמתו, ומפריח הערות נוסח "אם היינו כמו תאילנד, לא היינו בעזה". סתם עוד פוסט אחד על האווירה הציבורית עבור ההיסטוריון העתידי שיבחן את מצבורי גוגל וינסה לראות איך הגיעה ישראל לאן שהגיעה.
| |
יאדה עבודות
אחרי שכתבתי לפני כמה ימים פוסט על העבודה הבאה שלי שתהיה על הובס, ובעיקר תיאור לא-שיטתי על המשמעות של הובס עבורי, מסתבר שהעבודה לא תהיה על הובס. כזכור, היא הייתה אמורה לעסוק גם בהובס וגם בשפינוזה, ובפרשנות של הגותם הפוליטית במאה השמונה-עשרה. אלא שהמרצה החביב, שאולי שמע את השמועות על כך שמסרתי עבודה סמינריונית של שבעים וחמישה עמודים לאחרונה, דחה את הרעיון בטענה שעבודה כזו היא גדולה מדי. ובמחשבה נוספת, אולי הוא צדק.
אז החלטתי להקדיש את העבודה האחרונה שלי לשפינוזיזם (מילה משעשעת) ולצורה בה הוא פורש במאה ה18, בקרב "הנאורות הרדיקלית". מהי "הנאורות הרדיקלית", שואל הקורא התמים? אז זהו, שאני לא בדיוק יודע להגדיר את המושג כרגע; ממה שהבנתי, הכוונה היא לענף של "הנאורות" הקלאסית, אותה נאורות שהתבטאה בכתבים של לוק וולטייר ודומיהם, כשהייחודיות של הענף הזה היא בכך שאנשיה פירשו את האמיתות הפילוסופיות שגם הוגי "הנאורות הקלאסית" הגיעו אליהם, בצורה יותר קיצונית- או אם תרצו, יותר אמיתית ונאמנה להנחות-היסוד שלהן. אולם יש סיכוי גבוה שההגדרה הזו רחוקה מאוד מהאמת; אני מתבסס כאן על רושם מאוד ראשוני ממה שקראתי בינתיים בספר עב-הכרס ""Radical Enlightenment" שלקחתי בספרייה. הספר הזה, שנותן לשפינוזה משקל ניכר בנאורות הרדיקלית (למעשה הופך אותו ל"ממציא" שלה), מסיים את הספר בפרק על רוסו, ומה שמשתמע מכך הוא שהוא סבר שרוסו היה הממשיך של הנאורות הרדיקלית. מכיוון שממה שאני יודע על תורתו של רוסו, הוא היה תומך של רעיונות פרה-מרקסיסטים על "רצון הכלל" כקובע את טובת הציבור, ותמך ב"דמוקרטיה" מהסוג הזה. אני מעדיף סוג של מונרכיזם/אבסולוטיזם נאור על-פני "דמוקרטיה" כזו בלי למצמץ. האם הפילוסופיה הפוליטית של שפינוזה אכן מובילה לרוסו? שאלה מעניינת שראוי לחשוב עליה.
בעיקר ראוי לחשוב עליה, מכיוון שאני עדיין שבוי באיזשהו קסם ששפינוזה הביא עליי בתפיסתו המטפיזית-אפיסטמולוגית, "קסם" שיש בו משהו א-רציונלי. אני לא מקבל את שלילת חופש הרצון שלו ולו לרגע, וחושב ששלילה כזו מספיקה כדי להפוך את תורתו של כל הוגה לתורה בלתי-ראויה; אבל המוניזם והפאנתיאיזם שלו מעניינים אותי מאוד, וזו הסיבה העיקרית לכך שהחלטתי להקדיש את העבודה לו ולא להובס (על פילוסופיה פוליטית של הוגים אנגלו-סקסיים עשיתי כבר שתי עבודות סמינריוניות). אני מקווה שאוכל להביע דעה החלטית על שפינוזה בעוד מספר חודשים.
כשמדברים בחוג להיסטוריה כללית על הנאורות/ "הנאורות הרדיקלית" של המאה ה18 מתייחסים עליה פעמים רבות כהקדמה ל"מפץ הגדול"- המהפכה הצרפתית של 1789, ונוטים להדחיק את המהפכה המדהימה, הקמתה של הרפובליקה הראשונה בהיסטוריה המודרנית על בסיס פילוסופי-חוקתי שמתקרב, באיזושהי רמה, לאידיאל החופש המוחלט של האדם לפעול ללא התערבות כוחות חיצוניים- ארצות הברית של אמריקה. כשמלמדים על אירופה, יש נטייה חזקה להפריד בינה לבין אמריקה, למרות העובדה הידועה כי האמריקאים היו לפני-כן אירופאים. אני כותב את הדברים כאן כדי להזכיר לעצמי שצריך לנסות ולחבר בין הדברים הללו, בין "הנאורות" האירופאית לבין המהפכה האינטלקטואלית שהביאה להקמתה של ארצות הברית. אסור לי ליפול למלכודת, ולהתעלם מקיומה, כאילו כל המאה השמונה-עשרה באירופה התרחשה בוואקום.
| |
"ההיסטוריון הוא האנתרופולוג של העבר"
[זהו פוסט שמביע מחשבה לא מושלמת, אבל שהקוראים ירגישו חופשיים להגיב בכל זאת]
את המשפט הנ"ל אמר מרצה שעוסק בהיסטוריה אינטלקטואלית. זו הייתה הסיבה שבגללה הוא מתעכב על פרטים ביוגרפיים ו"חברתיים" שונים באשר לפילוסוף מסויים במקום לגשת לבדיקת הפילוסופיה שלו לגופה. בסופו של דבר הוא כן הגיע לבדיקה עניינית יותר, אבל היחס בין בדיקת החברה ("ההוויה") לתפיסת הכותב ("ההכרה") היה בערך 1:1.
אני לא אוהב את היחס הזה, ואני לא מאמין שהסיבה לו היא שאני לומד היסטוריה ולא פילוסופיה. אני מאמין שהסיבה לו שאנו חיים בעולם בו השיח החברתי ("הוויתי") נחשב לסוג של אקסיומה, וברור לרוב המרצים שצריך לדון בו לפחות כמו שדנים בחלק ההכרתי.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
