הגיגיו וחייו של אדם

"קופסה שחורה" של עמוס עוז- קראתי את הספר בתיכון, ובימים האחרונים קראתי אותו שוב. הספר פחות הרשים אותי ממה שזכרתי מהתיכון, אבל הדינמיקה בין אילנה לבין שני בעליה עדיין הצליחה לעניין ולרגש אותי מעט, גם אם תובנות של ממש לא גיבשתי. אני זוכר שכשהייתי נער שמאלן למדי ומתעניין מאוד בפוליטיקה, התרשמתי מכך שהדמות החיובית ביותר במשולש (אני מתעלם מהנער בועז ומהאחות רחל, ובוודאי מעוה"ד מאנפרד) היא של מישל סומו איש הימין הקיצוני. בעוד אלק ואילנה הם ים של סתירות מהלכות ומעין חתירה להיות אומללים ככל האפשר, מישל הוא אדם עם משנת-ערכים סדורה (אני לא טוען שאני מזדהה עם כולה; אני לא. אבל לפחות עם חלקה כן, ובכל מקרה היא סדורה), שבסה"כ נוטה להסתכל על החיים בצורה חיובית, ואפילו כשהוא מביע את דעותיו המדיניות יוצרו עוז מציג אותן בצורה חיובית למדי. זה מרתק כשזה מגיע ממנו, לא? 

"אל תתחילו שוב עם הטיעונים המעייפים על הטרוריסטים שיחזרו עכשיו לרחובות, על הדם על הידיים של אלו שישתחררו בעסקה. זו ארץ רוויה בדם. אם תחפשו תמצאו דם על ידיו של כל אחד מאיתנו. כולנו, במעשה או במחדל, תרמנו את חלקנו לסכסוך הדמים הזה."

(אמנון לוי http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3809659,00.html)

אני מבקש להבהיר שבדקתי מקודם את הידיים שלי טוב-טוב, ואפילו טיפה של של דם אין על הידיים שלי. אני לא יכול לומר שום דבר על אמנון לוי בהקשר הזה, אין לי מושג אם יש דם על הידיים שלו; אבל אם חס וחלילה הוא או בני-משפחתו ייחטפו או יירצחו על-ידי אחד ממשוחררי העסקה, אני חושב שמן הראוי יהיה להזכיר את הדברים שהוא כתב כאן. דברים כ"כ בוטים ומודעים לעצמם מחייבים נשיאה בתוצאות במקרה הצורך. וכולי תקווה שלא כך יקרה.

-

כמובן שיש כאן גם אלמנט בולט של החטא הקדמון: כולנו חוטאים ולכן רוצחי ילדים שמקבלים פרס זה לא דבר כ"כ נורא. מעין גרסה בוטה להפליא של קולקטיביזם מוסרי תיאורטי ומשמעותו בחיים הפרקטיים.