בפוסט שלפני-האחרון כתבתי, בהערת-שוליים, שבארי גולדווטר גילה לדעתי אומץ רב בהתנגדותו לחוק זכויות האזרח של 1964; הוא היה אחד מעשרים ושבעה שעשו כן- ואחד משישה סנאטורים "צפוניים" (כלומר כאלו שאינם בדרום המובהק).
אף אחד לא אמר לי או כתב לי משהו בנושא, אבל החלטתי שכדאי להבהיר כאלה דברים ולא להשאיר אותם פתוחים לפרשנות. ובכן, ההתנגדות של גולדווטר לחוק, לפי מה שיצא לי לקרוא בנושא, הייתה תוצאה של התנגדותו להרחבת הסמכות הפדרלית ולכניסתה הן למדינות והן להחלטות של בעלי קניין פרטי באשר לנעשה בקניינם.
החוק המוצע התערב בזכות הקניין בצורה בוטה: הוא אסר על בעל עסק לסרב לשרת לקוח מטעמי גזע. סירוב לשרת לקוח עקב גזעו (או מינו) הוא מתועב בעיניי; בכלל, גזענות היא תופעה מתועבת. אני אינדיבידואליסט, ומקווה שכל מי שיש לו הבנה מהו אינדיבידואליזם יידע מדוע אינני יכול להיות גזען.
זה לא אומר שאני תומך בזכות המדינה להתערב בהחלטה של בעל הרכוש הפרטי. שוב, זו היתה גם הסיבה של גולדווטר. יכול להיות שהוא גם חשב על היכולת שלו לזכות בקולות מדינות הדרום, שהיו בדרך-כלל דמוקרטיות עד אותה תקופה, אבל זה כבר עניין שלו. אני לא מאמין שזו הייתה הסיבה שלו (בעיקר בהתחשב בדעות שהוא הביע בשנות-פעילותו הארוכות לאחר הבחירות).
עקב כל זאת, אני חושב שגולדווטר הראה אומץ גדול בהצבעה כנגד הצעת-חוק שהוצגה כהצעה כנגד הגזענות, והשתמע שמי שמתנגד לה תומך בגזענות. אני לא יודע מה אני הייתי מצביע לו הייתי סנאטור; יכול להיות שחשיבות המלחמה בסגרגציה הייתה כה גדולה בעיניי, שהייתי מעדיף להדחיק את נושא הפגיעה בזכות הקניין לטובת נושא גדול יותר- יכולתם של האזרחים השחורים להצביע. ויכול להיות שלא; יכול להיות שהייתי מצביע נגד, ואז עמל להביא חוק שיחייב את המדינות בדרום לתת לשחורים זכות הצבעה מוחלטת להלכה ולמעשה, בלי להתערב בפעולותיהם של בעלי רכוש פרטי. אני באמת לא יודע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
