קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
תהייה
לפני הקריאה, כדאי להבהיר שזה פוסט בו האקדח שנטען במערכה הראשונה יירה במערכה השלישית.
כשהייתי בכיתה ז', נסעתי עם הכיתה לטיול בירושלים. במסגרת הטיול הייתי (לראשונה ונכון לרגע זה לאחרונה בחיי) בכותל המערבי. המדריך (החילוני למיטב זכרוני) הסביר לנו על הפתקים בכותל, מה שהם מסמלים והתקווה שהם מגיעים לבורא עולם, שם ייעודם. אני, בהיותי חילוני מוחלט גם במנהגים וגם באמונתי, די זלזלתי ברעיון, ולזה צריך להוסיף את העובדה שבאותה תקופה הייתי גם שמאלני מובהק ובזתי לחלוטין לאתוסים לאומיים למיניהם. מה עשיתי? שאלתי את המדריך בנימוס מה עושים עם הפתקים. כאילו, לאן הם הולכים. הרי ברור מאליו שהם לא הולכים לשמיים בפועל, כי לא יורד שליח אלוהים כדי לאסוף פתקים ארציים. אז הוא ענה לי תשובה מגומגמת שהבהירה שהוא לא יודע, וסיים בנזיפה ש"זה לא מה שחשוב"; מה שחשוב, כך טען, הוא שהדברים מגיעים בסופו של דבר למעלה. הטון שלו לא היה נעים כשהוא אמר את זה. אני זלזלתי די בגלוי בתשובה, והייתי נותן אותה כדוגמה לחבריי השמאלנים על כמה מערכת החינוך מקובעת ומטמטמת את מוחותינו.
כיום, בהיותי אתאיסט באותה מידה אך יותר לאומי ממה שהייתי בעבר, אני מכבד הרבה יותר את המורשת שמתלווה לכותל כסמל להתבססות העם היהודי במדינה משלו. למרות זאת, לא אלך מיוזמתי לכותל, כי לי הוא פשוט לא עושה הרבה. מה לעשות, ברור לי שברמה האונטולוגית (או אם לאמר זאת אחרת: בתאכל'ס) הנחת פתק בכותל פשוט לא שווה הרבה. השאלה ששאלתי אז עדיין נראית לי סבירה, והתשובה שלו נראית לי מיותרת בסגנון שלה.
סרט-השואה שנגע לליבי יותר מכל הוא (וסליחה על הבנאליות) רשימת שינדלר. אתמול הרצתי ביוטיוב כמה וכמה פעמים את הקטע האחרון בסרט, בו הניצולים מניחים אבנים על קברו. והנה, אתמול בגיגול אקראי, מצאתי את המסמך הבא: http://noar.education.gov.il/main/upload/.pina/pina18.doc
המסמך מתאר את הפולמוס סביב שינדלר, ומספר את הדברים הבאים על ניצול-השואה יוליוס וינר:
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עבד יוליוס וינר, בן ה-35, בחנות של אביו, ברחוב קרקובסקה 51.
מדובר היה בעסק סיטונאי לכלי מטבח מאמייל. בעדותו, שניתנה בשבועה בשנת 1956, סיפר וינר על המפגש הראשון שלו עם שינדלר, כשזה התפרץ לעסק המשפחתי ב-15 באוקטובר 1939:
אחרי שהפיל טרור על אבי ועל כל העובדים שלנו בצורה המזכירה התקפות גנגסטרים, קודם כל שם ידו על הקופה, נעל דלתות הכניסה, ואחרי כן הכריז שהחל מרגע זה הוא מקבל לידיו את ניהולו של העסק בתור קומיסר. הוא התנפל בצורה ברוטאלית על אבי, שטף אותו בזרם של עלבונות ושמות גנאי ואיים עליו באקדח.
לפי וינר, כאשר אשתו פנתה אל שינדלר, שלא יאה להתעלל בצורה כזו באדם זקן, הוא החל לצעוק עליה במילים האלה: "שתקי! חזירה יהודית! תלמודיסטית שכמותך! כעת אתם תדעו אותי ואת היטלר!" בהמשך המשיך שינדלר להתעלל בווינר האב, ובין היתר אילץ אותו לנשק תמונה של היטלר. החנות עברה לחסותו של שינדלר, ורק לווינר הבן הותרה הכניסה אליה, שכן הוחלט שיוליוס ימשיך בעבודתו במקום. כעבור חודש, גירש שינדלר, ששימש כ"טראוהנדר",את יוליוס וינר מהמפעל, "כיוון שאתה רמאי, כיוון שאתה גנב, כיוון שאתה עושה זאת מתוך הרגל... הסתלק מכאן, יהודי פושע שכמותך, ואם תעיז עוד פעם לעבור את סף הדלת של מפעל זה, זה יעלה לך בראשך".
ביום שלמחרת, חזר וינר למפעל בתקווה שיצליח לבטל את רוע הגזירה. שינדלר קרא לאנשי אס.אס, וביקש מהם ללמד את היהודי לקח. אלה לקחו את וינר לחדר צדדי, הכו בו מכות רצח ולבסוף אמרו לו: "אתה, יהודי שורץ כינים, אם תעיז עוד פעם להטריח את כבוד המנהל, אם עוד פעם תעיז לבוא הנה... אז תלך לאותו מקום, שממנו לא חוזרים יותר".
כעבור זמן התברר לווינר, שאשמת הגניבה, כביכול, שבה הואשם ושגרמה להרחקתו מהמפעל, בוימה על-ידי שינדלר עצמו. "אז התברר לי, ששינדלר, ברצותו ליצור בעיני הצוות אמתלה להרחקתי מהמפעל, ביים מחזה ממש שטני של גניבה מבית החרושת שלו על-ידי לקיחת כמות גדולה יותר של סחורה כביכול על-ידי".
לאחר שהתגלגל ממחנה למחנה, חזר וינר לקרקוב בסוף המלחמה, ומצא את בית-החרושת המשפחתי ריק והרוס. לטענתו, בניגוד לבתי-חרושת אחרים, שעם שובם של בעליהם היהודים היו מלאים בסחורות, היה מפעלו ריק, וזאת כי שינדלר ניצל אותו לטובתו עד תום. חלק מהמחסנים אף נהרס בתקופת הכיבוש, על מנת לאפשר גישה נוחה לבית-בושת שבקרבת מקום...
וינר ידע, כמובן, שעדותו עשויה להשפיע על עתידו של המציל הגרמני, ובכל זאת החליט לומר את דבריו, בהדגישו ששינדלר היה "איש עולם תחתון וקלגס היטלראי, לא יותר קטן מכל הפושעים והרוצחים". לדעתו, מעשי ההצלה הרבים בקרקוב ובברינליץ היו בגדר אליבי, כשהתברר שהמלחמה תסתיים במפלת הגרמנים: "אז בדיוק פתאום נהיה 'אוהב שמיים', אוהב יהודים, אז פתאום התלהטה בקרבו אהבה גדולה ליהודים, אז הוא מתחיל לאט, אך באופן עקבי, להניח יסוד איתן, שעליו יהיו חייבות להתנפץ כל ההאשמות האפשריות בעתיד". אמנם וינר עצמו סיים את המלחמה במפעלו של שינדלר בברינליץ, מה שבוודאי הציל את חייו, ואולם לא היה בעובדה הזו כדי לשנות את עמדתו העקרונית, שבשנים הראשונות של המלחמה היה שינדלר "קלגס צמא דם". ועל כן, להערכתו של וינר, יש להעמיד את הגרמני לדין כפושע מלחמה...
בסוף עדותו, שכאמור ניתנה שש שנים לפני ביקורו הראשון של שינדלר בארץ, הסביר וינר את המניעים שדחפו אותו לומר את דבריו הקשים:
לא מניעים אותי רגשי שנאה אפשרית כל שהיא, ששינדלר חי כיום בארגנטינה בהילת המיטיב של יהדות אירופה, כשהוא ממש טובל בזהב, ששדד ממני, מוורצל ומקורבנות אחרים, שכפי הנראה אינם חיים יותר, ואני, אחרי שעברתי את הגיהינום של היטלר, עובד כיום בתנאים הפרימיטיביים ביותר של החיים, בתור פקיד מדינה. אני רוצה רק על ידי הסרת ההילה המעטרת את גולגולתו הרצחנית של שינדלר להשיג סיפוק עבור סבלותיי וסבלות משפחתי ועבור מותו של אבי זכרונו לברכה, שאותו רצח שינדלר, אם לא פיסית, אז נפשית.
מי שרוצה, מוזמן לקרוא במסמך את השתלשלות הדברים לאחר עדותו של וינר. באשר לשיפוט שלי-קראתי את הדברים, חשבתי עליהם, ולדידי אין מקום לכך שהדברים יפסלו את שינדלר מלהיחשב כחסיד אומות עולם. טענה כזו גורמת לאדם לחשוב שבמידה וביצע מעשה רע כלשהו בעברו, אין טעם שיבצע מעשים ראויים בעתיד (מלבד אולי רצונו לעלות לגן-עדן, ואני אתאיסט כאמור) , שכן המעשה הרע ירדוף אותו לנצח. אדם כמו שינדלר, שאיבד את כל הונו תמורת עזרה ליהודים, הוא בדיוק האדם שראוי להיות מונצח כסמל לאדם באשר הוא אדם: לא בהכרח חיה פוליטית מעורבת, אלא אדם פשוט שמבין טוב ורע מהם, גם תחת שלטון כפייה מחשבתית של משטר רשע. אני גם מכיר בעובדה העצובה שהרבה בני-אדם הם מורכבים מספיק בכדי להראות גם התנהגות כמתואר לעיל, וגם התנהגות כמתואר ב"רשימת שינדלר".
אם הייתי מורה, הייתי מראה בחדווה את הסרט לתלמידיי.
ועכשיו לתהייה: מה הייתי עושה אם תלמידה בכיתה ז' הייתה שואלת אותי על מה שעשה שינדלר לפני המלחמה לאותו יוליוס וינר? בוודאי לא הייתי משקר ואומר לה שלא היה ולא נברא. אבל האם הייתי מנסה לדחוק את העניין, להגיד לה שזה לא הזמן לדבר על כך, שזה לא חשוב, וכו'?
אני שואל, כי לצערי אני בכלל לא בטוח שילד בכיתה ז' באמת יבין ויפנים את המורכבות שמכילה התנהגות כמתואר לעיל והתנהגות כמתואר בסרט. אני חושש שדבר כזה היה הורס לו את המסר החיובי שראוי שייקח מהסרט. זה היה מאוד מצער אותי אם זה היה קורה.
מצד שני, אני מכיר באפשרות שאני מביע כאן זלזול לא-במקום ביכולת ההבנה של ילדים בני 13. זה מאוד יצער גם אם אני אפגע ביכולתו של ילד בן 13 להבין מורכבות, ואציג תמונת שחור-לבן היכן שתמונה כזו לא הייתה קיימת. (ובשואה בוודאי שתמונה כזו לא הייתה קיימת)
לכן אני משאיר את התהייה באוויר, ושואל את עצמי: האם מה שבעבר הגדרתי כ"טמטום מוחות" הוא בעיניי כיום צעד חינוכי לגיטימי?
אם למי מהקוראים יש דעה בעניין, הוא (או היא) מוזמנים להביעה.
|