מעניין אם לילדות רעות יש סופים טובים

היום התקלחתי מסטולה, אחרי פייסל קינג סייז שעישנתי לבד.

הסתכלתי על הצלקות שעל היד שלי, אלה שנשארו שם מאז גיל 14. צלקות של ילדה שזעקה אז לעזרה ואף אחד לא שמע, לא שהשתנה משהו היום כן? עדיין כולם כאלה אטומים שאף אחד לא שם לב.

לפעמים אני חושבת שאני פשוט מדחיקה את זה כל כך עמוק שאף אחד לא מצליח להבחין בכלל שמשהו לא בסדר, וכשזה קורה אני ממש כועסת על עצמי.

אני לא בן אדם שיודע לבקש עזרה, אני לא יודעת אם זה מבושה או כי אני באמת לא יודעת.

היום כשהתקלחתי, הבנתי שזה עדיין פה.

אני עדיין אותה ילדה שחושבת כל הזמן רק על איך החיים יראו אחרי המוות, אולי שם יהיה יותר טוב.

אני לא אצטרך לסבול יותר, ומה שבטוח אצטרך להפסיק לעבוד בשביל לממן לעצמי וויד שיוכל להחזיק אותי בחיים.

אני חושבת שהדבר היחיד שהשתנה בי, זה שעכשיו אני לא אגואיסטית כמו שהייתי אז.

עכשיו אני לא מנסה להתאבד רק כי אני חושבת על כמה זה לא פייר כלפיי המשפחה שלי והאנשים שאוהבים אותי. זה לא הרבה ואני יכולה למנות אותם על כפות הידיים שלי, אבל זה גם משהו.. ומי אני שאחליט שמעכשיו ועד הודעה חדשה הם יחיו באבל, במחשבות כל הזמן על איפה הם טעו?

אז אני עושה עוד שאכטה, עוד באמפ, שותה עוד כוס..

נותנת למחשבות לחלוף

עד הפעם הבאה שאהיה פיכחת.