בפעם הראשונה שראיתי אותו הייתה ביומולדת 18 שלי. במסיבה עם כל החבר'ה. בדיוק כשהרמנו כוסית, ראיתי אותו עומד מחוץ לחלון בקומה למטה. עם השמלה השחורה שלו מתנופפת ברוח האביבית, והמבט הקפוא הזה בעיניים.  חשבתי שזה היה איזה פעלול של אור וצל, אתם יודעים, אחרי 10 כוסיות הרבה דברים נראים אחרת.

בפעם השניה זה היה בחתונה שלי. בדיוק כשבאתי לשבור את הכוס, ראיתי אותו מתהלך בין הכסאות בקהל. עם אותה שמלה שחורה ומבט מקפיא. אך הפעם כשקלטתי אותו הוא לא נעלם. הוא פשוט התיישב בשורה הראשונה. ליד מורן הדודה של אשתי.  אפשר לחשוב שאף אחד לא ראה אותו חוץ ממני. הוא נעלם אחרי שנגמרה החופה. והאורחים התחילו ללכת לכיוון אולם קבלת הפנים. אני חושב שהוא מיצה את העניין של החתונה די מהר.

בפעם השלישית שהוא הופיע, ממש לא ציפיתי לו. זה היה כשהבן הראשון שלי נולד. אשתי הייתה בחדר היולדות ואני חיכיתי בחוץ. בקוצר רוח, מתהלך מצד לצד מקווה שהכל בסדר. ואז ראיתי אותו יושב שתי כיסאות לידי. בחלוק רופאים פתוח. יכולתי לראות את השמלה שלו למטה. התקרבתי אליו. הוא עדיין היה שם. רציתי לקרוע את חלוק הרופאים, ולצעוק עליו ולשאול למה הוא עוקב אחריי. כשבאתי לפתוח את הפה שלי גיליתי שאני לא יכול להוציא קול. היה לי כל כך קר. המילים פשוט קפאו להן בדרכם החוצה מהפה שלי. ישבתי ככה. קפוא. לא יכול לזוז איזה 15 דקות אם לא יותר. והוא יושב שם ליד כאילו כלום. בסוף הרופא בא להודיע לי על זה שהבן שלי נולד, וזה איכשהו הפשיר אותי וקפצתי מהמקום, וכמעט רצתי לחדר היולדות בלי להביט אחורה.

הפעם הרביעית כבר די ציפיתי לו אני חושב. אחרי הכל הוא היה כמעט בכל ארוע משמעותי בחיים שלי. זה היה במסיבת הפרידה שעשו לי בעבודה. כשיצאתי לפנסיה. עשו סיפור שלם. עם עוגה, סרטים צבעוניים ברכות הכל. הייתי כמעט שמח אילו זה לא היה היום האחרון שלי בעבודה, ידעתי שאני אתגעגע לזה. ואני באמת מתגעגע. אפילו עכשיו. בכל מקרה. כשבאתי לנאום את הנאום פרידה המבוקש, הוא עמד שם. ממש לידי. הרגשתי את הבל הפה שלו ליד האוזן שלי. הרגשתי אותו שם. ממש לידי, מסתכל על כל ההבעות של האנשים שאיתם עבדתי, ורואה שהם לא הבחינו בו בכלל. לא הייתי מופתע. נשאתי את הנאום שלי. ירדתי מהבמה. הוא ירד אחריי. הלכתי לכיוון השירותים לוחץ אינספור ידיים בדרך. פתחתי את הדלת, והוא כבר היה שם. התקרבתי. רוצה לשאול אותו למה הוא הולך אחריי? מה הוא רוצה? אבל לא שאלתי. כשהתקרבתי ראיתי את השמלה שלו חצי קרועה. ההבעה הקפואה הפכה עכשיו למבט חסר אונים. לא יכולתי לשאול. פשוט עמדתי והסתכלתי עליו. חצי שעה, שעה, אולי אפילו יותר. פשוט עמדתי ובהיתי. כשהדלת נפתחה והבוס שלי לשעבר נכנס. הוא נעלם. כאילו מעולם לא היה.

בפעם החמישית בקושי ראיתי אותו. זה היה בהלוויה של חבר שלי, רמי. החבר הכי טוב שלי. עברתי איתו את התיכון. את הצבא. הוא היה בן 70. רמי מת משבץ. הוא היה בריא כמו שרו כשהיה צעיר, אבל מאז שאשתו מתה לפני שנתיים הוא התחיל להדרדר. לקח להם שבוע למצוא אותו. כשאיש שרות של הוט בא לתקן את אחד הממירים הוא ראה אותו . שוכב מול הטלוויזיה. מת.

הוא עמד ליד הקבר בדיוק איפה שעומדים כדי לשים את הפרחים. להיפרד בפעם האחרונה. הוא לבש שמלה לבנה. לא לבן של פרסומת לאבקת כביסה, אלא לבן מלוכלך, גהוי. לבן שהייתם חושבים אותו לאפור כהה אם לא היו רואים פה ושם הצצות של הבטנה הלבנה. הוא היה מנוגד לכולם. לא שהיו הרבה אנשים, כמה קרובים, הילדים, וכמה מהחברים הותיקים. אלו שנשארו בכלאופן. רק כשבאתי לשים את הפרחים זיהיתי אותו. הוא הניח את הפרח במקומי. עם אותו מבט רדוף וחסר אונים. הלכנו למכוניות, לשיירה. הוא נכנס איתי.ישב לידי, ביני ובין אשתי.

כשהגענו. הוא הלך. לא נעלם במסתוריות כמו שתמיד עשה, אלא פשוט הלך. לכיוון שממנו באנו. נעלם בהדרגתיות.

עכשיו הוא עומד כאן. לידי. מסתכל במה שאני כותב. מסתכל על הזכרונות שלי. השמלה עוד הפעם שחורה. שלמה. ונוצצת. וחדשה. הוא מחכה. כבר יומיים שאני מדבר רק איתו. אשתי מתה לפני שנה. הילדים עזבו את הבית. אני שוכב במיתה עם חום גבוהה. אני בטוח שזה יעבור. אין לי אפילו כוח לקום ולהתקשר לרופא. אני רק רוצה לשכב. לכתוב. ולדבר איתו.רואה את מה שאני רואה. וחושב את מה שאני חושב.