דמעות.

היא יושבת.

על כיסא רגיל.

לא כל כך רגיל.

מסתובב.

מסוג הכסאות האלה שקונים לבני נוער לשולחן ביצפר שלהם.

עם ידיות.

מתענגת על כל רגע.

דמעות.

היא חושבת.

מזמן כבר לא חשבה ככה.

בכזאת צלילות.

בראיה מושלמת של החיים.

ממש כמו פעם.

דמעות.

היא קוראת.

כותבת משו פה ושם.

לא משו מיוחד.

כל כך יומיומי שהרגע הזה היה נשכח לנצח.

אבל הוא לא.

דמעות.

היא מבינה.

לא את משמעות הקיום האנושי.

שומדבר גרנדיוזי כמו זה.

רק את החיים שלה.

את הפשטות.

את החוסר משמעות.

דמעות.

היא בוכה.

היא כבר מזמן לא בכתה.

לא באמת.

לא על משו חשוב.

לא על משו אמיתי.

על משו שהוא מעבר לפנטזיה או בולשיט.

דמעות.

הן ממשיכות לרדת.

היא חושבת על מה שאבד.

על הזמן.

על מה שעתיד להיאבד.

על מה שיש לה.

בעיקר על מה שאין.

על מה שייתכן ומעולם לא יהיה שלה.

דמעות.

היא החליטה.

היא כבר מזמן החליטה.

היא מרגשיה שהיא נולדה עם ההחלטה הזאת.

הפשטות של זה מצחיקה אותה.

החיוך הזה עולה.

כמעט בלתי רצוני.

מבין ה...

דמעות.

היא נופלת.

מחליקה יותר נכון.

מהכיסא הרגיל.

לא כל כך רגיל.

המסתובב.

מסוג הכסאות האלה שקונים לבני נוער לשולחן ביצפר שלהם.

עם ידיות.

מתענגת על כל רגע.