הכאבים חזקים; בכף הרגל הדוהרת בנגיעות פסוקות באספלט, בתחתית האגן שנמחצה תחת עשרות אנשים שניה אחרי ששחיתי מעליהם,

בצלע, בגרון האדום לבן, 

ובעצם בכל חלקיק שניה הכאב מצליח להתפרס עוד ועוד. ולנו יש פתרון לכך.

עד שיגמר,

ואם בכלל יתחיל. כולנו צריכים משהו למסך את עול החיים. ואולי הייתי יותר טובה אם יכולתי לבחור במשהו אחד, אם יכולתי להיות  אומנם מחוררת אבל עם חורים במקומות הנכונים. אולי לבנות ערמות שנקראות מגדלים מחלקי עלים יבשים על גב של צבים שלאט הרוח האיטי שפוגעת בעלים תפזר אותם והמהירות שבה הצב ילך תתן אשליה שניתן לאסוף ולנסות מחדש ועל כך הזמן יתבזבז. בהזיות שווא.

החלון פתוח, דווקא האחד שמעל הראש שלי. באחד שמולי אין אף אחד שמחייך ואין ספק של מחשבה (או שאולי יש כי אני מדברת על זה בכל זאת עכשיו). אין פה מישהו. אני לבד בתוכי. פעם ראשונה מיזה הרבה זמן שאני לבד. אני לא יודעת אם המחשבות שלי עדיין מוקלטות ועדיין נאורות אבל הכל יותר מוסבר כבר. אני לא בטוחה שיש מישהו שנשלח להרוג אותי.

את יודעת שאוניברסיטת תל אביב לא קיבלה אותי למחקר טיפול בטראומה כי הטראומה שלי היא תוצר לוואי של אלף טראומות אחרות שהבאתי על עצמי ואני דפוקה מידי בשבילם? 

גם אני הופתעתי. נעלבתי גם. למה אני דפוקה מידי, למה מי הם שיגידו שאני דםפוקה מידי? ולמה אם אני מספרת למישהו סיפורים הוא חושב שיש לי מחלת נפש?

אני קוראת לזה פסיכוזה. מצב בר חלוף, וזה בר חלוף כי אני רוצה שזה יהיה בר חלוף. כי אני יודעת לשמור על עצמי ולטפל בעצמי ולסרב לסמים. לסרב לשכך את כל הכאב הזה. אני יכולה להכיל אותו בתוכי אולי. או לכל הפחות לחתוך לעצמי את כל הידיים אלף פעמים ולנעוץ בתוכי אלפי בולבולים שלפחות יצא קצת קצת מלמטה.