כשהייתי ביסודי, כנראה כיתה ה', הייתי הולכת יום בשבוע לתוכנית מחוננים אזורית. יום אחד הייתי צריכה לפתור תרגיל בהבנת הנקרא שכל הכיתה עשתה ואני כנראה פספסתי, לא זוכרת איך. המורה שנתנה לי את דף העבודה הייתה מורה מחליפה כלשהי, ואני לא זוכרת אם היא נשארה איתנו בחדר או עזבה וחזרה... אבל אני את הדף פתרתי די בקלות, אני זוכרת שהוא היה על פוטוסינתזה. כשהיא חזרה אמרתי לה שסיימתי והיא הייתה כל כך מופתעת מהזמן הקצר שלקח לי לענות על השאלות, שהיא הלכה למנהלת והתלוננה שהעתקתי ושמישהו מהכיתה עזר לי, כי לא יכול להיות שלכולם לקח כל כך הרבה זמן לענות ולי כל כך מעט. כל כך נלחצתי מהסיטואציה, הייתי ילדה פחדנית, ששיקרתי שלמדתי כבר על פוטוסינתזה במחוננים ובגלל זה היה לי קל.

היום כשאני נזכרת בזה, אני עצובה שלא היה לי מספיק אומץ וביטחון בעצמי לומר את האמת ולעמוד מאחורי היכולות שלי ושבלי להעליב, הכיתה שלי הייתה כנראה חבורת עצלנים לא מבריקים במיוחד.