תודה לכל מי שהגיב על הפוסט הקודם אבל החלטתי בכל זאת למחוק אותו. עבר מספיק זמן בשביל שהמחשבות האלה ישקעו ואני לא רוצה להפוך את זה ליותר ממה שזה.

שבוע שעבר הייתי בשתי חתונות, אחת של אחות של חברה ואחת של חברת ילדות שהיום אנחנו כבר לא בקשר, אבל היינו צמודות מגיל 0 והיא גם בת דודה שנייה שלי אז היה לי ברור שאני אהיה מוזמנת.

לחתונה של אחות של חברה לא מצאתי מה ללבוש ולא הצלחתי למצוא שמלה בזמן, אז הלכתי בחולצה ומכנס די פשוטים, והיה אוכל כל כך טעים. פסטלים וסיגרים... יכלתי לאכול רק את זה כל הערב אבל מזל שלא נעים. אפילו חבר של החתן ארגן לי טרמפ עד הבית עם נהג מונית, בחינם, מהדרום עד הצפון הרחוק באמצע הלילה, כי היה לי למחרת תור לאונקולוגיה. כמובן שאמא שלי נשארה ערה עד שחזרתי ואפילו ארגנה לו שקית לימונים מהעץ וקצת פופקורן לנסיעה חזרה.

באונקולוגיה היה מזעזע. היה עיכוב בתורים והתייבשנו שעה וחצי לפחות עד שנכנסנו אני ואמא שלי. האונקולוגית אמרה שהממצאים של הMRI לא נראים כמו עניין אונקולוגי אז שאני אמשיך את הבירור הנוירולוגי אבל אין סיבה לעשות PETCT נוסף. אני קצת שמחה על זה, כל בדיקה מסרטנת כזו אני מרגישה כאילו ככה אני אחטוף את הסרטן השני שלי.

את ה-MRI הצווארי עשיתי בניידת MRI של אסותא ביום שבת ב-5 לפנות בוקר. שעה מאוד מוזרה אבל לפחות לא הפסדתי לימודים. חבר שלי ליווה אותי וזה היה ממש סבבה, חוץ מזה שהיינו זומבים לגמרי ביום וחצי שאחרי מלקום כל כך מוקדם. עכשיו נשאר לחכות לתוצאות, אבל אני מאמינה שלא ימצאו כלום והכל סתם שאריות ממשהו שקרה פעם.

בחתונה של חברת הילדות היה מאוד מרגש ואפילו מצאתי שמלה יפה ואלגנטית יום לפני. אנחנו לא מדברות כבר אבל יש לנו כל כך הרבה היסטוריה, ורק לראות אותה בשמלה (המהממת!) מוקפת בכל כך הרבה חברים ומשפחה, גרם לי לבכות מהתרגשות כל החתונה. זו גם הייתה הפעם הראשונה שהתראנו באירוע משמח ולא באחת האזכרות של אבא שלה, ככה שזה היה מאוד מרענן ומיוחד. אני הרבה זמן ניסיתי להבין מה אני מרגישה ואני חושבת שזה פשוט גאווה, אני פשוט גאה במי שהיא הפכה להיות. שלחתי לה הודעה אחרי החתונה על כמה שהתרגשתי והיה לי משמח לראות אותה ככה ולחגוג איתם, והיא כתבה לי בחזרה שהיה לה כל כך חשוב שתהיה שם חברה שמכירה אותה מהרגע שנולדה (פחות כמה ימים) ואפילו שאנחנו רחוקות אני תמיד אשאר אצלה בלב, וזה פשוט ריגש אותי בטירוף, ממש הייתי עם דמעות, כי זה היה לכתוב בדיוק מה שהרגשתי אבל פחדתי שזה רק אני והקשר הזה אבוד.

אני מאוד מקווה שיום אחד אולי נצליח לחדש את הקשר בינינו, אבל עושה לי טוב לדעת שמשהו שם עדיין קיים ולא יעלם.

לפני חודש בערך או יותר חבר שלי התחיל דיאטה אינטנסיבית אז אנחנו כבר לא מזמינים פיצה, כבר לא מכינים פסטה, והוא ממש ירד במשקל וזה גרם לי גם לרצות להתמיד ולאכול בריא יותר. זה היה מאוד קשה בהתחלה והיו לי הרבה נפילות, והחתונות לא ממש עזרו, אבל מלשקול 104.6 ירדתי ל101.5 שזה מאוד מרשים לשבועיים בלבד, ואני מקווה שבקרוב אחליף סוף סוף קידומת. הסוכר שלי גבוה ואני מתקרבת לגיל שבו זה יתפתח לסכרת מאוד מהר והגיע הזמן לשמור על עצמי. אני לפעמים נזכרת בתקופה שבה ירדתי 17 קילו ושקלתי 80 וזה מרגיש לי כמו חלום רחוק, אבל אני משתדלת להיות גאה בעצמי על כל שלב ולא על איזה מספר סופי. בפעם הקודמת שרזיתי הרגשתי שאני יותר ויותר לא מרוצה עם הגוף שלי בכל קילו שהורדתי. שום ירידה לא הרגישה מספיק. אז אני עדיין לא שם כי עוד לא רואים אפילו שינוי פיזי כרגע, אבל אני מקווה שאצליח להתמיד בזה ושהפעם זה ירגיש אחרת. בכל מקרה כרגע אני אופטימית ושמחה שמצליח לי. שנה שעברה אמרתי שעד האינדינגב אני אוריד 15 קילו ובסוף לא יכלתי ללכת אז טכנית זה עד האינדינגב הבא.. יש לי עוד זמן

יאלה חוזרת ללמוד על מודיפקציות ברמת הכרומטין, שבוע טוב לכל מי שעוד קורא פה.