לא חשבתי שאני אכתוב את הפוסט הזה.

חשבתי שגם אם זה ייקח עוד 4.5 שנים נוספות, אני אהיה סבלנית ואנחנו נהיה ביחד כי ראיתי את כל העתיד שלי איתו ואני אוהבת אותו. אני כל כך כל כך אוהבת אותו. לא חשבתי שאני אבין את הקלישאה של לאהוב גם את הפגמים עד שהכרתי אותו.

אבל הוא לא שם. הוא לא מוכן לעבור שלב ולגור ביחד והוא לא יכול להבטיח לי מתי ואם זה ישתנה. והוא יותר פוחד מרגשות האשם שיש לו משהוא אוהב אותי כנראה.

וזה כואב. זה כל כך כואב. זה לא שהיה משהו רע במערכת היחסים הזו, זה לא שלא הסתדרנו, היה פאקינג טוב. אבל כנראה לא מספיק בשבילו.

לקח לי 3 שנים למצוא מישהו להידלק עליו מאז האקס הקודם, איך מתחילים מאפס?

איך מוצאים מישהו שיש לי פרפרים בבטן ממנו לפחות כמו הבחור מחדו"א, ושגם רוצה אותי בחזרה ביחד עם המשקל, עם המלנומה והצלקת על הפנים, עם הכל.

והנה,

עכשיו באמת אין לי שום דבר יציב בחיים.

אני צריכה לעבור דירה עד סוף החודש ועדיין אין לי דירה.

אני מסיימת לעבוד עוד שלושה חודשים ואין לי מושג אם אצליח למצוא עבודה, או זמן בכלל בשביל לחפש, והכסף אוזל.

אין לי חברים שקרובים אלי פיזית, אין לי בית לחזור אליו, מעכשיו אני אהיה תקועה בדירה עד שהמלחמה הזו תסתיים.

אני צריכה איכשהו לשים את הרגשות שלי בצד ולהתרכז בלסיים את הסמסטר האחרון הזה.

איך?