אני מרגישה קצת יותר טוב בימים האחרונים. עדיין בוכה, אבל פחות. עדיין אוהבת אותו, אבל חושבת עליו פחות. עדיין רוצה לדבר איתו על כל שטות, אבל מתבאסת פחות כשזה לא קורה.

אני כבר לא במחזור, המטלות לסוף התואר מתחילות להצטמצם, אני אמורה לחתום על חוזה שבוע הבא, אז כל הדברים שהם לא הפרידה מתחילים להפסיק להכביד עלי, וזה כל כך עוזר.

אני גם מדברת יותר עם חברות ועם אחותי. אני מתרגשת לקראת היורודיסני. ירדתי כבר 8 קילו ואני מתרגשת לרדת עוד ולהתחזק.

אני מתרגשת לקראת לגור בדירה משלי. בלי שותפים שמשאירים כלים בייבוש עם שאריות אוכל או סבון מטפטף. בלי קיסמי שיניים באסלה למרות שהפח צמוד לאסלה. בלי שקיות, בקבוקים ומגבות על הרצפה שלא טרחו להרים, בלי שותפים שנותנים לשקית של הפח לגלוש למטה ולאשפה ליפול לכל עבר. בלי שותפים שזורקים צ'יריוס לאסלה כי החלב היה מקולקל ולא מורידים את המים. בלי כתמי משחת שיניים חדשים כל יום על השיש, על הכיור, על הברז ועל המראה. בלי שאריות קקי על המושב של האסלה ובלי שריטות על כלי המטבח שלי.

וואו, אני מרגישה כאילו 50% מהמרמור שלי בחיים נובע מהשותפים שלי. זה הולך להיות כל כך כיף להיות בדירה שנשארת נקיה ומסודרת לא כי אני מנקה כל רגע, אלא פשוט כי היא מלכתחילה לא מתלכלכת בצורה כל כך חסרת מודעות ואכפתיות.

גם המנהלת שלי שאלה אם אני רוצה להאריך את החוזה בחודש נוסף בנוסף למה שכבר ביקשתי להאריך ואישרו לי. זה אמנם רק חודש אבל זה מקל עלי כל כך עכשיו שההוצאות שלי על שכר דירה מוכפלות ואני לא יודעת עדיין איפה אני הולכת לעבוד אחרי התואר.

עדיין יש הרבה חששות, עדיין יש הרבה עומס, עדיין יש רגעים שאני אצטרך להזכיר לעצמי את כל מה שכתבתי עכשיו וזה לא תמיד יעזור, אבל אני קצת יותר אופטימית וזו הרגשה טובה שאני אנצל עד הסוף כל עוד היא כאן.