לא תודה עולם, שלקחת לי את הדבר העיקרי שגרם לי להישאר קצת אופטימית לתקופה הקרובה.

לא ראיתי את אחותי שבגרמניה כבר 3 שנים אני חושבת, בעיקר בגלל הקורונה והחוק המפגר של מדינת ישראל לא להכניס ילדים של ישראלים בלי אזרחות.

וכשסוף סוף הם עמדו לטוס, להיות בארץ בראשון הקרוב, כל כך קרוב... חלו בקורונה.

אני מרגישה קצת באבל. הגעגועים הורגים אותי ואני לא יכולה לתאר כמה מבאס זה, כמה הכנות וציפיות והתרגשות נרמסו ברגע אחד.

פאק.

זה מתערבב לי בבטן כבר שלושה ימים אז אני אפרוק פה קצת בינתיים.

חזרו התוצאות של ה-MRI שעשיתי, ומשתמע שאין הישנות של המלנומה, שזה מאוד מעודד, אבל לא הכנתי את עצמי נפשית ללמצוא בעיה אחרת.

הממצאים תואמים למחלה דמיאלינטיבית שזה כנראה שם גנרי כי אין לי אף תסמין בניגוד לכל התסמינים המפחידים שמצאתי בגוגל, ביניהם תסמינים לטרשת נפוצה, אבל זה עדיין משהו שמצריך בירור.

קיבלתי הפניה לנוירולוג אבל זה עוד מלא זמן. אני יותר דואגת שאני אדאג כל החודש וחצי הקרובים עד הנוירולוג. ביומיים האחרונים ממש לא הצלחתי להתרכז בלימודים.

אין לי זמן כל כך להרחיב על שאר הדברים שקורים בחיים שלי אבל אני מניחה שהם די במצב סטטי, לטוב ולרע. אולי ארחיב פה יותר כשיתפנה לי הלו"ז משיעורי בית.