בכל פסח עם המשפחה מהצד של אמא היינו שרים "קדש ורחץ כרפס יחץ מגיד רחצה מוציא מצה מרור כורך שולחן עורך צפון ברך הלל נרצה" בלחן מאוד ספציפי, לחן שבמשך כל הילדות שלי הייתי בטוחה שכולים שרים בפסח. יש כל מיני מסורות בפסח שמשתנות בין אשכנזים לספרדים, יש אנשים ששרים יותר שירים מאיתנו ויש כאלה ששרים אותם בלחן טיפה שונה, שלא לדבר על קטניות או לא. אז זה לא היה מאוד מיוחד לגלות שרק הצד המצרי שר את זה. עד שליל סדר אחד סבא שלי מספר כדרך אגב שהלחן של השיר היה הלחן של ההמנון המצרי בתקופה שבה חיו במצרים. וכדי שלא ידעו שהם חוגגים את ליל הסדר, בתקופה שבה מאוד רדפו את היהודים, הם היו שרים את ההגדה בלחן של ההמנון למקרה שמישהו ישמע. בהתחשב בזה שמדובר בסבא שלי, הבדחן הראשי, התחלנו לחפש ביוטיוב המנונים ישנים של מצרים ונדהמנו לגלות את אותה המנגינה בדיוק, מדהים איך שהיא נשמרה עם השנים והדורות.

הערב תוך כדי שראיתי בחדשות את הטקס של יום הזיכרון לשואה המחשבות איכשהו נדדו לסרטון הזה של ההמנון הישן. לא יודעת איזה חוט התחבר לאיזה, ממש אין סיבה, אבל הגעתי לחשוב על הסיפור הזה. שלחתי לאמא שלי ובטלפתיה מדהימה היא סיפרה שגם היא בדיוק חשבה על זה.