איכשהו המחשבה כשגיליתי שיש לי סרטן הייתה כל כך הרבה פחות קשה מהמחשבה שלמישהו קרוב אלי אולי יש.

איך מתמודדים עם דבר כזה כשהכל גם ככה ברעידת אדמה מתמשכת?

יש לי כישרון מיוחד להיות מודעת למשהו שאני לא אוהבת בהתנהגות/הרגלים שלי, לרצות לשנות את זה, ולהיכשל בצורה נחרצת.

שוב סטרס, שוב דמעות, שוב ייאוש.

סימן שתקופת מבחנים מתקרבת.