היו הרבה פעמים שרציתי לכתוב פה במהלך השבועות האחרונים, והאתר לא עבד, וזה היה מאוד עצוב.
חבר שלי שואל אותי הרבה לאחרונה אם אני בדיכאון, כי אני באמת לא מתנהגת כהרגלי, אבל אני לא בדיכאון. אני פשוט מותשת.
אני רוצה הביתה. אני כל כך מתגעגעת הביתה. זה כבר 9 חודשים יותר מדי, ואני רק רוצה להיות שוב בבית. בגלל שההורים במלון בתל אביב אני גם בקושי רואה אותם, כי אי אפשר ממש להתארח אצלם לסופ"ש. והחגים לא באמת חגים. ואף אחד סביבי לא באמת מבין אותי, לא מבין כמה זה מקשה על כל יום שעובר וכמה אני נאבקת לשים חיוך על הפנים כשכמעט כל יום בית נהרס.
אני בעומס לא נורמלי של הלימודים, אבל בעיקר פשוט נמאס לי. אלה היו 6 שנים כל כך ארוכות של לחץ בלתי נגמר, ועכשיו כשאני כבר רואה את הסוף פשוט נגמרה הסבלנות. אין כוח לעוד דוח מעבדה, אין כוח לעוד הרצאה, אין כוח ללמוד בשיעורים ואז לחזור הביתה ולהמשיך ללמוד גם בבית.
והחיים שאחרי מפחידים אותי אולי יותר מהכל. מפחיד אותי שאני לא אמצא עבודה כמהנדסת, מפחיד אותי שיש לי עוד הלוואות להחזיר, מפחיד אותי שאני צריכה לעבור דירה באמצע המבחנים ועוד לא מצאתי אחת, מפחיד אותי שחבר שלי עדיין לא חושב על לגור איתי אחרי 4 שנים וכבר אין לי תירוצים יותר לכל מי ששואל אותי מה הלאה.
כבר אין לי שום דבר יציב בחיים, וזה מפחיד. זה כל כך מפחיד. אז אולי אני לא בדיכאון, אני פשוט בחרדה כבר 6 שנים והגוף שלי עייף.
וכאילו שזה לא היה מספיק גם רופאת העור רוצה שאני אוריד נקודה שלא נראית טוב ואני מפחדת שזה שוב מלנומה.
הדבר היחיד שמשאיר אותי שפויה כרגע זה שהצלחתי לקבוע טיול עם אחים שלי לדיסנילנד פריז בספטמבר. רק אנחנו, בלי בני זוג ובלי ילדים. לחגוג יום הולדת 30 ותואר שסוף סוף הגיע לסיומו. וזה נתן לי קצת כוח לנסות לאכול בריא יותר ולדאוג לגוף שלי, והצלחתי לרדת כבר 4 קילו. אבל גם זה מאבק יומיומי וזה עוד יותר קשה בתקופות לחוצות.
אני רוצה לסיים את התואר הזה כבר, אבל גם רוצה שהעתיד יגיע לאט יותר.
כנראה שהכל יסתדר בסוף, אבל הדרך עוד ארוכה.