אני מתחילה להבין שאני פשוט לא חכמה מספיק בשביל ללמוד בטכניון.

נכשלתי בשני מבחנים. שני מבחנים שניגשתי אליהם בתחושה שאני יודעת משהו, כי הצלחתי לפתור מבחנים, ובסוף גירדתי את ה-30 נקודות.

זה היה אמור להיות הסמסטר שבו אני מעלה את הממוצע הציונים, את ממוצע ההצלחות, אולי סוף סוף יוצאת מאי תקינות אקדמית.

והנה, קורס אחרי קורס, נכשלת. גם במבחן היום כנראה נכשלתי ככה שזה כבר 3 קורסים, ובקורס שעוד יומיים אני גם אכשל כי הזנחתי אותו כדי שאעבור את השאר. איזה יופי.

זה עוד סמסטר שאני לא תקינה אקדמית ולא עמדתי בתוכנית שקבעו לי ואני לא יודעת מה יחליטו לעשות איתי הלאה. סביר מאוד שיפסיקו לי את הלימודים ואני באמת לא יודעת מה אני אעשה אם זה יקרה. אני נתקפת חרדה רק מלחשוב על זה.

ואני רוצה לבכות, כוסעמק. להוציא את הכל החוצה.

אבל אני לא מצליחה. הכל תקוע לי. זה חונק לי את הגרון ומכאיב לי בחזה וזה לא יוצא.

ואין מי שייתן לי חיבוק כי חבר שלי בחו"ל ואני מרגישה פשוט לבד. לבד בחוסר יכולת שלי, לבד בהתמודדות הזו, לבד בלחצים האלה. אף אחד לא מבין, אף אחד לא חווה את זה, אף אחד לא יודע כמה זה קשה גם בימים שאני מחייכת.

אני לא מסוגלת אפילו לדבר על זה עם ההורים שלי כי אני מרגישה שאני זורקת את הכסף שלהם לפח.

נמאס לי להרגיש ככה. כל כך גרועה בכל דבר שאני מתאמצת לעשות.

יופי. עכשיו הדמעות יצאו. איך לעזאזל אני אמורה ללמוד ככה למבחן הבא?

ראיתי עכשיו את הסרט Dumplin. הדמות הראשית זו מישהי שמנה, וחוץ מהעלילה הראשית על זה שאמא שלה מתעסקת בתחרויות יופי וכל מה שאתם יכולים לדמיין שמשתמע מזה, אז יש גם את הבחור החתיך רצח שעובד איתה באיזה דיינר ומאוהב בה אבל היא לא מאמינה לו ומאוד חסרת ביטחון וכו' וכו'

זה מוטיב חוזר בערך בכל סדרה או סרט שהדמות הראשית היא בחורה שמנה שחסרת ביטחון כלפי המראה שלה.

תמיד אהבתי סרטים כאלה. יכלתי כל כך להזדהות עם הדמות הראשית, לפנטז על הבחור השווה שירצה אותי... והמשכתי לדמיין כי זה היה רק סרט.

אבל יום אחד זה קרה גם לי.

כמה פעמים חשבתי עליו ואמרתי לעצמי די, הוא לא רוצה אותך. הוא סתם נחמד, הוא ככה עם כולם. היא ליטרלי אמרה את זה גם בסרט.

וכשסוף סוף העזתי לשבור את הנרטיב שהכתבתי לעצמי, הייתי הבחורה הזו, שהחתיך מתאהב בה. טוב, זה היה קל יותר אם הוא היה קצת פחות איטי ולא ברור אבל זה קרה בסוף בזכותי. בזכותי הבחור מחדו"א כבר לא סתם בחור מחדו"א.

ונכון שניסיתי לשבור את הנרטיב הזה כבר כמה פעמים בעבר וזה לא הוביל למה שרציתי, אבל יש לי תחושה קלישאתית שהכל קרה כמו שהיה אמור לקרות.

לפני שנים היה בחור שרציתי מאוד. משהו בו משך אותי אבל הייתי ביישנית מדי לעשות עם זה משהו. אחרי כמה שנים הוא עשה קיצור קיבה, פתאום התחתך וצבר ביטחון עצמי. כשסוף סוף אמרתי לו איך אני מרגישה הוא היה הכי חמוד שיש בקשר לזה, אבל אמר שהוא מנסה משהו עם מישהי אחרת. ממש לא היה אכפת לי אם זה היה תירוץ או באמת כי פשוט הרגשתי הקלה שלא נשארתי עם אי הוודאות.

הרבה הרבה זמן אחרי דיברתי עם חברה שבזמנו יצאה עם חבר שלו, והיא סיפרה לי שכששלחתי לו את ההודעה הוא שיתף אותה בקבוצה של החברים והיא במקרה ראתה את זה בטלפון של החבר שלו. בלי להיכנס עכשיו ללמה שיתף וזה.. (זה היה יותר בקטע של להתייעץ מה לענות) מה שרציתי להגיד זה שהיא סיפרה לי שהיא חשבה שאני כל כך אמיצה שעשיתי דבר כזה, וזה ממש השפיע עליה אחר כך ונתן לה מוטיבציה. אני, נתתי מוטיבציה לבחורה הרזה שכולם מתחילים איתה. אני מגזימה בתיאור, כן, אבל לרגע רצו להיות קצת כמוני ולא להפך וזה היה רגע מכונן עבורי.

וזה סוג של מה הסרטים האלה בשבילי.

נכון שזה הכל בדיוני ונכון שבמציאות העולם לא כזה מקבל אבל העולם לא מת מקצת ביטחון ואהבה עצמית.

וזהו. היה לי חשוב לכתוב את המחשבות האלה איפשהו.

עשיתי אתמול סדר בתמונות בדרייב של גוגל ונתקלתי בצילום מסך שעשיתי לפוסט של Tooxy.

אני כבר לא זוכרת על מה בדיוק היה הפוסט, אולי על זה שאנחנו כולנו אנונימיים פה ולא נדע אם נתקל אחד בשני ברחוב,

אבל היא ציירה תמונה של אנשים והדביקה תמונות של בלוגים, ביניהם גם שלי.

וזה כל כך ריגש אותי שהיה לי חשוב לצלם את זה ולשמור.

אני לא יודעת להסביר את זה במילים, אבל זה עשה לי לרגע תחושה חמימה של שייכות.