שלשום כנראה שחלמתי הרבה בלילה, כי מאז אני כל הזמן נתקלת בדברים שמזכירים לי שחלמתי על משהו, אבל אני אף פעם לא זוכרת בדיוק מה, הזכרון עולה ונעלם לשניה ואני רק מרגישה שזה היה קשור איכשהו לחלום.

בנימה אחרת, אחותי והמשפחה שלה סוף סוף בארץ אחרי 3 שנים. יום רביעי אני והחבר ניסע להורים שלי ונפגוש אותם. אני כל כך מתרגשת, מפוצצת בגעגוע. אני גם מאוד מצפה ללתרגל את הגרמנית שלי. כל הלמידה בשנה האחרונה הובילה אותי לרגע הזה, ואני כנראה עם אוצר מילים כמו ילד בן 3 אבל לא נורא.

תודה לכל מי שהגיב על הפוסט הקודם אבל החלטתי בכל זאת למחוק אותו. עבר מספיק זמן בשביל שהמחשבות האלה ישקעו ואני לא רוצה להפוך את זה ליותר ממה שזה.

שבוע שעבר הייתי בשתי חתונות, אחת של אחות של חברה ואחת של חברת ילדות שהיום אנחנו כבר לא בקשר, אבל היינו צמודות מגיל 0 והיא גם בת דודה שנייה שלי אז היה לי ברור שאני אהיה מוזמנת.

לחתונה של אחות של חברה לא מצאתי מה ללבוש ולא הצלחתי למצוא שמלה בזמן, אז הלכתי בחולצה ומכנס די פשוטים, והיה אוכל כל כך טעים. פסטלים וסיגרים... יכלתי לאכול רק את זה כל הערב אבל מזל שלא נעים. אפילו חבר של החתן ארגן לי טרמפ עד הבית עם נהג מונית, בחינם, מהדרום עד הצפון הרחוק באמצע הלילה, כי היה לי למחרת תור לאונקולוגיה. כמובן שאמא שלי נשארה ערה עד שחזרתי ואפילו ארגנה לו שקית לימונים מהעץ וקצת פופקורן לנסיעה חזרה.

באונקולוגיה היה מזעזע. היה עיכוב בתורים והתייבשנו שעה וחצי לפחות עד שנכנסנו אני ואמא שלי. האונקולוגית אמרה שהממצאים של הMRI לא נראים כמו עניין אונקולוגי אז שאני אמשיך את הבירור הנוירולוגי אבל אין סיבה לעשות PETCT נוסף. אני קצת שמחה על זה, כל בדיקה מסרטנת כזו אני מרגישה כאילו ככה אני אחטוף את הסרטן השני שלי.

את ה-MRI הצווארי עשיתי בניידת MRI של אסותא ביום שבת ב-5 לפנות בוקר. שעה מאוד מוזרה אבל לפחות לא הפסדתי לימודים. חבר שלי ליווה אותי וזה היה ממש סבבה, חוץ מזה שהיינו זומבים לגמרי ביום וחצי שאחרי מלקום כל כך מוקדם. עכשיו נשאר לחכות לתוצאות, אבל אני מאמינה שלא ימצאו כלום והכל סתם שאריות ממשהו שקרה פעם.

בחתונה של חברת הילדות היה מאוד מרגש ואפילו מצאתי שמלה יפה ואלגנטית יום לפני. אנחנו לא מדברות כבר אבל יש לנו כל כך הרבה היסטוריה, ורק לראות אותה בשמלה (המהממת!) מוקפת בכל כך הרבה חברים ומשפחה, גרם לי לבכות מהתרגשות כל החתונה. זו גם הייתה הפעם הראשונה שהתראנו באירוע משמח ולא באחת האזכרות של אבא שלה, ככה שזה היה מאוד מרענן ומיוחד. אני הרבה זמן ניסיתי להבין מה אני מרגישה ואני חושבת שזה פשוט גאווה, אני פשוט גאה במי שהיא הפכה להיות. שלחתי לה הודעה אחרי החתונה על כמה שהתרגשתי והיה לי משמח לראות אותה ככה ולחגוג איתם, והיא כתבה לי בחזרה שהיה לה כל כך חשוב שתהיה שם חברה שמכירה אותה מהרגע שנולדה (פחות כמה ימים) ואפילו שאנחנו רחוקות אני תמיד אשאר אצלה בלב, וזה פשוט ריגש אותי בטירוף, ממש הייתי עם דמעות, כי זה היה לכתוב בדיוק מה שהרגשתי אבל פחדתי שזה רק אני והקשר הזה אבוד.

אני מאוד מקווה שיום אחד אולי נצליח לחדש את הקשר בינינו, אבל עושה לי טוב לדעת שמשהו שם עדיין קיים ולא יעלם.

לפני חודש בערך או יותר חבר שלי התחיל דיאטה אינטנסיבית אז אנחנו כבר לא מזמינים פיצה, כבר לא מכינים פסטה, והוא ממש ירד במשקל וזה גרם לי גם לרצות להתמיד ולאכול בריא יותר. זה היה מאוד קשה בהתחלה והיו לי הרבה נפילות, והחתונות לא ממש עזרו, אבל מלשקול 104.6 ירדתי ל101.5 שזה מאוד מרשים לשבועיים בלבד, ואני מקווה שבקרוב אחליף סוף סוף קידומת. הסוכר שלי גבוה ואני מתקרבת לגיל שבו זה יתפתח לסכרת מאוד מהר והגיע הזמן לשמור על עצמי. אני לפעמים נזכרת בתקופה שבה ירדתי 17 קילו ושקלתי 80 וזה מרגיש לי כמו חלום רחוק, אבל אני משתדלת להיות גאה בעצמי על כל שלב ולא על איזה מספר סופי. בפעם הקודמת שרזיתי הרגשתי שאני יותר ויותר לא מרוצה עם הגוף שלי בכל קילו שהורדתי. שום ירידה לא הרגישה מספיק. אז אני עדיין לא שם כי עוד לא רואים אפילו שינוי פיזי כרגע, אבל אני מקווה שאצליח להתמיד בזה ושהפעם זה ירגיש אחרת. בכל מקרה כרגע אני אופטימית ושמחה שמצליח לי. שנה שעברה אמרתי שעד האינדינגב אני אוריד 15 קילו ובסוף לא יכלתי ללכת אז טכנית זה עד האינדינגב הבא.. יש לי עוד זמן

יאלה חוזרת ללמוד על מודיפקציות ברמת הכרומטין, שבוע טוב לכל מי שעוד קורא פה.

הרבה זמן לא עדכנתי פה ואיזה זמן יותר טוב מזמן שאני אמורה ללמוד בו.

בסופ"ש האחרון ביקרתי עם ההורים את סבא שלי ופגשתי הרבה משפחה שלא ראיתי כבר הרבה מאוד זמן, זה היה נחמד.

כמה דברים שאני רוצה לשתף את הבלוג השומם הזה:

הייתי אצל הנוירולוג מיד אחרי פסח, הוא שלח אותי ל-MRI צוואר כדי לשלול טרשת נפוצה ונתן לי המון המון בדיקות דם. שבוע הבא יש לי תור לאונקולוגית ואני אראה לה את התוצאות של הMRI מוח וההמלצה של הנוירולוג לשלוח אותי לעוד PETCT לשלול שהקליטות שהופיעו הן גרורות.

אני קצת אדישה לכל זה, אני מניחה שזה קשור לעובדה שאין לי שום בעיה נוירולוגית ושום בעיה בריאותית שיצדיקו את הממצאים אז אני חיה בבועה כזו שאין כלום אבל אז האדישות הזו מלחיצה אותי, כי מה אם כן יש?

בסופו של יום פשוט אין לי כוח להיות שוב זו שצריכה לעשות עוד ועוד בדיקות.

הלכתי לבריכה שבוע שעבר עם חבר שלי. זו הייתה הפעם הראשונה שלי ששחיתי כמו שצריך בבריכה מזה יותר מ- 10 שנים. שממש שחיתי חתירה, חזה, אפילו פרפר. אני כל כך אוהבת לשחות פרפר. הרגשתי כמו אני בת ה10 בחוג שחייה רק עם הרבה פחות כושר וסיבולת לב-ריאה. אבל נהניתי. מהרגע שנכנסתי למים עד הרגע שחזרנו לדירה לא הפסקתי לחייך. השרירים שלי בידיים בגדו בי ונתפסו בצורה מפחידה ל-3 ימים שאחרי אבל נשארתי עם הרבה טעם לעוד, ויום חמישי הקרוב נלך שוב. בתור סטודנטים יש לנו כניסה חינם לבריכה של הטכניון. אחרי 4 שנים, הגיע הזמן שנתחיל לנצל את זה.

בהמשך לפוסט הקודם, אחותי, אישתה והילדים קבעו טיסות חדשות לשבועות. אז אולי אני אהיה פחות בחופש לראות אותן, אבל שבועות זה חג נהדר לחגוג איתם. יש תהלוכת טרקטורים, ארוחת חג טעימה ועצי הדובדבן בחצר יהיו מלאים פרי. זה אומר שאני צריכה להמשיך לעבוד על הציורים שרציתי לתת להם. אבל מה שהכי טוב זה שעוד פחות מחודש אני כבר אראה אותן. רק צריך להחזיק אצבעות שהפעם אף אחד לא יחלה בקורונה.

סמסטר שעבר הלך לי מאוד טוב, וכצפוי הדיון במצב האקדמי שלי היה מהיר וקליל. רק התיישבתי והם צחקו שאני יכולה ללכת. אז קיבלתי תשבוחות, ואזהרה קטנה שאני עדיין צריכה לעמוד בקורסים בסמסטר הנוכחי. אם באמת הסמסטר הזה ילך לי גם טוב, יתכן שאצא ממצב אקדמי לא תקין ולא אצטרך לעבור את הדיונים המעצבנים האלה כל סמסטר. דבר אחד שאני מתבאסת עליו זה שאני כבר גוררת את התואר שנתיים אקסטרה, כלומר אני אסיים ב-6 שנים ולא בארבע. אבל זה בעיקר בגלל הסילבוס הגרוע של הפקולטה שלי, שהכל חד שנתי והכל קדם להכל. אז לפחות בשנה האחרונה כנראה שאני אהיה עם ממש מעט קורסים ואוכל לחפש עבודה בתחום.

מחר אני וחברה שאני מכירה מהצפון, שהיא גם חברה מהתואר של חבר שלי, נוסעות ביחד להופעה של Maroon 5. אין לי כל כך כוח להיות תקועה בין אלפי אנשים בחום ובמחנק אבל אני קצת מתרגשת לראות אותם מופיעים. זו בין הלהקות הראשונות שאי פעם הערצתי, מספיק בשביל שהאלבום שלה Songs About Jane ישב לי על המדף בחדר. והם כנראה הולכים לנגן כמה שירים ממנו, אז אני מרוצה מאוד. 

בחמישי אחרי הבריכה אני וחבר שלי נלך לראות את The Northman, שזה סרט ויקינגים כזה אבל תכלס אנחנו הולכים לראות אותו כי הוא ממש אוהב את Bjork והיא מופיעה שם. אני לפעמים מרגישה שאני לא עושה שום דבר חוץ מללמוד אבל בתכלס אני מספיקה המון, בהתחשב בעובדה שאני גם עובדת במקביל.

חבר שלי כנראה עובר לאזור הדר בקיץ כשהחוזה שלו יגמר. אני שמחה בשבילו כי הוא כבר הרבה זמן רוצה לגור לבד אבל אני גם חוששת מאיך זה ישפיע על הקשר שלנו. התרגלנו להיות 20 מטר אחד מהשני ולהיות מסוגלים להיפגש בספונטניות. אם הוא לא יגור מאוד קרוב לתחבורה ציבורית אני אחשוש להגיע אליו בערב לבד וגם לישון אצלו יהיה בעייתי בהתחשב בזה שאני עדיין לומדת בטכניון כל בוקר. הוא יתחיל תואר שני שנה הבאה, אבל אי אפשר לדעת אם הלו"ז שלנו באמת ישתלב. מצד שני, אולי אם לא ניפגש כל יום זה ייצור געגוע נחמד, ודירה לבד יהיה מאוד כיף לשנינו.

אני מודה שקצת קיוויתי שיעלה דיבור על אולי לחפש דירה ביחד אבל אם הוא לא סתם מחפש דירה חדשה, אלא דירה לבד, זה לא משהו שאני רוצה לקחת לו. אולי גם אני אחליט בהמשך שאני רוצה לגור תקופה לבד. בתכלס הייתי עושה את זה כבר אם יכלתי לממן את עצמי.

בחודש האחרון החלפתי לאמצעי מניעה מסוג נובה רינג. חשבתי שזה אולי יפתור כמה תופעות לוואי מהגלולות, ביניהן ירידה בחשק המיני, אבל זה דווקא עשה ההפך כי זה היה לא נוח ופחדתי שזה לא מגן עלי טוב אז גם לא הייתה חדירה כי היינו עצלנים לקנות קונדומים. מקווה שהשבוע אקבל מחזור כי חודש שעבר לא קיבלתי ואני קצת פוחדת שאני בהריון, אבל לא באמת כי אין סיבה. בכל אופן ברגע שאקבל מחזור אני אחזור לגלולות. אם לא הייתי בזוגיות הייתי מפסיקה כבר לגמרי, אבל לא מתחשק לי לחזור לקונדומים. חוץ מזה, כשאני אומרת ירידה בחשק המיני זה מאוד יחסי. אנחנו עושים סקס כמעט כל יום, אבל אני כן מרגישה שלוקח לי נצח ליזום בעצמי. אני צריכה לזכור שאני בתקופה בת 4 שנים של הרבה לחצים ותהפוכות ושגם זה יכול להשפיע. ואולי אנחנו פשוט צריכים לעשות יותר דברים רומנטיים. זה קשה בשגרה של לימודים.

ביי.