אני מותחת את היד בצימאון אל עבר אשלייה של כוס מים צוננים.
צומת הדרכים הנוכחי הוא לא רק פרק חדש, הוא ממש כרך נפרד של העלילה הזאת. וההחלטה היא אולי הדבר הכי אימפולסיבי שעשיתי בחיים, כל כך בטנית ולא רציונאלית. אבל אולי זה מה שהכי נכון לי עכשיו, לפעול רק מהבטן ולקבל את החיים בצורה שהם פשוט יגיעו, קצת כמו מסירה אחריות על הניווט. ויש בזה המון הקלה.
בכלל יש משהו כל כך טוב ובריא בציפייה והדריכות לקראת השינוי שיכול מאוד להיות שחלק גדול מהבחירות שלי נובע מתוך יצר הישרדות שהיה מוכרח, אבל פשוט מוכרח לצאת מתוך הסערה והכאב של הפעם האחרונה. ולצד זאת אני יודעת ולא מאפשרת לי לשכוח שאמנם כרך ב' הוא ספר חדש והדמויות משתנות והנוף מתחלף, הרקע העלילתי עודנו נשאר וכן גם אותם מוטיבים ועקרונות שהופכים את הסדרה לספר אחד. והמציאות שלי והתקוות לחיים חדשים, אולי שקטים יותר הן אינן אלא אשלייה של כוס מים צוננים בימיי הקיץ החמים כל כך, חמים מדי, שאני יוצרת לי להתנחם בה. אבל מצד שני, מה עוד יש לאנושות מלבד לייצר אשליות מציאות ומשמעות? כל אחד מספר לעצמו מה שהוא צריך לשמוע ואולי זה יצר ההישרדות האמיתי. אז בסך הכל, אני זורמת בקו השפיות האנושי ואם כך המצב לא כל כך נורא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
