אני רוצה לשאול אותה לדעתה כי אני מרגישה שכל הימים האחרונים הגדישו את הסאה. והשנאה, שאני משתדלת מאוד להיזהר בה, מטפטפת לי לתוך הנשמה. היא אפילו לא שמעה על המחאה שהייתה, היא גם לא הבינה על מה יש למחות. "מה, לסביות וזה? איכס" למה איכס? שאלתי. והיא ענתה ואני השבתי עד שכבר לא היה לה יותר מה לומר אז היא פשוט גילגלה עיניים במין התנשאות דתית כזאת שכבר למדתי להכיר. ה"עזבי, את חילונית, את לא תביני". וכשהתעקשתי על אותה הנקודה, והפצרתי בה לענות, היא אמרה שאין לה דעה. "אני לא מאמינה לך" ושוב גלגול העיניים. "לא יכול להיות שאין לך" התעקשתי. כי לא יכול להיות. לא יכול להיות שהיא משייכת את עצמה לזרם שמגדיר ומחרב לי את החיים והחזון ואת כל התפיסה שלי לחברת מופת ולה אין אפילו דעה בנושא. "פשוט אין" ככה אמרה והסתכלתי בעיניים החלולות שלה והבנתי שבאמת אין לה דעה. היא פשוט מתקיימת לכדי עצמה ומתפללת וגורבת את הגרביים בחודש יולי וחובשת את הפאה, ואין לה שאלה ואין לה דעה. והיא מחייכת ומסננת "ברוך השם" ובנתיים הקפה כבר כמעט הסתיים בכוס ועוד עובדים הגיעו ובירכו בוקר טוב והחלו בשיחות הבוקר הקבועות ומיד החלפת מתכונים והילדים והיא שם השתלבה ברצף השיחה. ואני נבוכה וילדה ומתבודדת חוזרת למקום עם הכוס הריקה ושומעת אותה מצחקקת עם כולם וחיה את החיים הפשוטים שלה בדיוק כמו כל אחד אחר, בדיוק כמוני. אבל אני נשארתי עם המחשבות והמשקל הכבד מדי במרכז החזה ולא מצליחה לצחקק ולהתעניין במתכונים. המחשבות שלי נודדות בין הרבדים והכעסים על העולם ועל עצמי ועל כל בוקר במשרד ואני מתחפרת בתוך הקובייה שלי החשופה מדי ובוהה במסך ומצדדי כבר היום התחיל אבל אני עוד מרחפת בחצי ישנוניות לא רגועה.
אין לה דעה ואין לה שאלה אבל יש לה תשובה. יש לה מסכת ביטחון במשהו שמעולם לא הוטל בספק. והיא מאושרת. כי יש לה התוויה ויש לה ייעוד ומי בכלל צריך את כל הדעות והמחשבות. בסופו של דבר החיים שלה מלאים לא פחות משלי ואפילו יותר. והיא לא שמעה מעולם על תורת היחסות או על אסון הפלסטיק העולמי אז היא מצחקקת בבוקר עם כוס הקפה ואופה עוגות ואני נשארת מרירה ונואשת. אז למה לא. למה לא פשוט להיכנע לתכתיבים, זה מוכיח את עצמו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
