מורדות הרים |
כינוי:
בת: 31
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2018
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2018
האם בעולם הסיוע והטיפול יש מקום רק לאנשים חזקים? רק לדפים לבנים שלא ניכרים בהם קמטים ופגעי זמן?
נלחמתי את מלחמותיי לאורך השנים, זו הייתה מלחמה בשתי החזיתות- הפנימית והחיצונית. כשנדרשתי להקצות חלק נכבד מכוחות הקרב אל הסביבה שמעולם לא ידעה איך להתמודד עם אנשים כמוני. כבר אז, כילדה, הייתי צריכה להיאבק בממסד- לחזור לבית הספר, להדריך בתנועה. להצטרף לשנת שירות להתגייס לצבא לצאת לקורס קצינים... מלחמה שאף פעם לא די לה. הרתיעה הזו, הפחד של כולם מלהישיר מבט אל נפש חשופה. "מי שניסה להתאבד פעם אחת ינסה גם בפעם השנייה". ככה אמר לי אז הפסיכיאטר בבית החולים, ככה אמרו לי כולם בסירובם לקבלני. שוב ושוב, בכל מסגרת ובכל מוסד. אבל אני נלחמתי כי ידעתי שמדובר כאן על שפיותי ועל השיבה לתלם. וירקתי דם עד שהצלחתי לחדור ולהשתלב וגם להצליח. כי חובת ההוכחה עליי, תמיד.
אבל עכשיו, הדלת הזאת מסרבת להיפתח. היא באיתנות נשארת על צירה ואני מתבוננת בחוסר אונים על השלט החקוק עליה "את לא לבד".
וזה גורם לחשוב, לחשוב באמת, האם מדובר בפרדוקס? שדווקא במחוזות הטיפול וההכלה הקושי להשתלב הוא קשה בהרבה? או אולי בדיוק להפך- שבמקום שבו מודעים ו"חסינים" מפני השיגעונות לא מכניסים דפים מקומטים? יש איזה פחד שאגרד את הפצעים ושיירד דם. ואני לתומי חשבתי, פאק איט. אז שיירד קצת דם. הגוף שלנו יודע להתמודד ולהגליד מחדש. אבל לא, נראה שהפחד הזה מושרש עמוק, עמוק מדי, והסיכונים המרחפים מעל מסכת הבירוקרטיה מאיימים על קריסתה או לפחות ממש נראים מסוגלים לכך.
אני משתדלת שלא לראות בדלת הנעולה הזו ייצוג לעתידי בתחום, אבל קשה לי שלא לקחת את זה בחשבון. כי במה הדלתות האחרות יהיו שונות? בסופו של דבר הממסד הוא ממסד בכל מקום ובכל צורה. ואף אחד לא מעוניין להכניס הביתה דפים משומשים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
