אני זוכרת כשהייתי ילדה, הייתי מוטרדת מאוד מהמחשבה שיום אחד ייגמר מאגר המנגינות. כשהבנתי שיש מספר סופי של תווים, והיסטוריה ארוכה של מוזיקה אנושית, עשיתי חישוב שלמעשה אנחנו מתקרבים כבר לקצה השילובים האפשריים בין מקצבים ולחנים. כעסתי מאוד על שירי סרק שילדים היו ממציאים ומדביקים לאיזו מנגינה מאולתרת. חשבתי שזה ביזבוז משווע, ממש הפרטת החסד להמונים. גם בבגרותי, כשהלכתי למורה לפסנתר שהסביר לי את הלוגיקה שמאחורי הסולמות וה-כמעטאינסוף אפשרויות שהצלילים יכולים להציע, גם עכשיו אני עוד מוטרדת. אני מוטרדת כי ההסטוריה כבר רוויה בכל כך הרבה יצירות מפליאות. בלחנים שנכתבו, בציורים שצוירו ומילים שנאמרו. ואני חושבת מה לי כבר נותר להציע, כשאני קוראת בספרים ומוצאת את מחשבותיי כתובות שם, בדיו שחורה מעל הדף הלבן, כי אין שום דבר שלא נאמר כבר קודם.
אני יודעת שגם אילו הייתי אי אז בימי בראשית, גם אז נדמה היה שכיס הפלאות האנושי כבר ריק, כי התגליות מגיעות מאין ולא מתוך היש. ואני דבקה לקיים, נבנית מתוך המוכר והידוע. נוסטלגית ומתגעגעת. אז איך אוכל להתחדש? בסופו של דבר כולם אוהבים לזמזם את המנגינה המוכרת. גם אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
