יש לי חלומות קשים. מלאים בתוקפנות מין ואלימות. באופן די עקבי, לפעמים אני קורבן, לפעמים אני מתעללת. לפעמים לא מיוצגת בכלל. יש בי כל כך הרבה הדחקות שכבר נגמר שם המקום, דלתות התת מודע נפרצות ואני נחרדת, מזועזעת ממראות האימה שאני מייצרת בתוכי.
אני חוששת לדבר על הדברים, לא בטוחה איפה מקומם, מול מי. יש דברים שאולי טובה להם השתיקה, ומצד שני.. הכל מתפוצץ.
אני יושבת בשיעור והניתוקים מצמיתים. נאחזת בקצות הקשב והשולחן, תישארי, תישארי. אני מנסה להיות בבקרה מלאה על נוכחותי. "את כאן עכשיו את כאן" דיאלוג מתמשך ביני לבין איזו יישות גנוזה, והנה שוב נעלמתי. היום שרטתי את פרקי הידיים מתחת לשולחן עם הסרגל, רגרסיה חמורה. הרגשתי שוב בתיכון ודמעות זלגו ממני בלא הבחנה. אני זקוקה לאשפוז דחוף, מנת כימיה ואולי חשמל שתייצב אותי כי אני מעורערת לפרקים, ואז שוב מתעוררת ומתפקדת. איזה פער, האבדון והתפקוד, החיות והמוות, ההרסנות. אבל זה כבד מדי, לא מסוגלת להביא את זה החוצה. אנשים יקרים לי מכדי שאוכל להכתים אותם בזוהמת הנפש. אז אלך לישון בתקווה ליום חדש ויציב. בין כה הכדור מסתובב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
