זה היה ערב די מוצלח לטעמי.
נפגשתי עם חברה שהשיחות איתה תמיד מאוד אינטלקטואליות, היא כל כולה נודפת אקדמיה שמרימה לה קצת את האף, אבל זה לא מפריע לי בכלל. אני אוהבת להשכיל ולתת דרור למילים שבדרך כלל אני בוררת בהתאם לסיטואציה החברתית ולרוב מורכבת גם מרפי השכל, כאלה שירתעו מבחירותיי הוורבאליות.
ולאחר מכן שוחחתי ארוכות עם חבר שבחר בי להאזין לליבו השבור, בחירה שמרוממת את נפשי לכדי עונג ממשי.
ובכל זאת לאחר שניתקתי את השיחה והתכדררתי תחת השמיכה, הרגשתי איזו בדידות שעוטפת אותי, בדידות מוכרת מאוד שמתאימה יותר לתקופות רגשיות פחות יציבות. וקצת קשה לי לנתח אותה ולפרק לגורמים שאני מסוגלת להבין, כיוון שהיא יצוקה למקשה אחת שממלאת אותי באיזו מתיקות נוגה שספק אם אני בכלל רוצה להוציא ממני.
אתמול סבא התלונן בפני הדוד הדתי על המצב, ורטן על כל הדוסים האלה שמחרבים את המדינה, כאילו הוא מהווה איזה ייצוג, ובאמת מסביב לשולחן הוא היחיד שחובש כיפה גם לאחר הקידוש, ולא סתם מניח איזו מפית על הראש למנגינת צחוק הילדים.
והוא התחיל לדבר ולדבר על העולמות הגבוהים והעומקים שבין האותיות וטיפס אל הספירות ואבא הרכין את הראש וסימן עיגולים באצבעו על השולחן, ואמא נרדמה על אמת היד וסבא קוטע ורוטן שהוא לא מבין מה הוא מקשקש שם. אז הסברתי לו ותרגמתי בנימה צינית את ההתפלספות האלוהית למשהו קצת יותר ארצי ומובן למי שלא מטייל שם באורך קבע, והדוד אמר שהשתמשתי ממש במונחים של האר"י הקדוש ואני שתקתי וקצת דמעתי אז חזרתי לתשחצים שלי והם המשיכו להתווכח ושוב הבדידות הזאת, הבדידות הקיומית שאני אולי באמת לא מסוגלת בלעדיה והיא נותנת לי משום חיות מסוים.
אני לא יודעת למה אני מרגישה כל כך לבד, זה לא שאני רוצה לדבר על שפינוזה כל היום, וגם שיחות על האקדמיה והחינוך משמחות לכדי סיפוק מסוים, הרבה משאני מוצאת ברוב ימות השבוע בשיחות סביב הקפה בבוקר משרדי, ובכל זאת משהו לא שלם. כי גם כשהוא מדבר על העולמות האלה שאני חיה מדי לילה אלה שרק אנשים גדולים באמת מסוגלים להבין, (לעומתי), גם אז אני לא מסוגלת. אני חייבת לברוח מחפשת פתח מילוט או עצירת נשימה כדי לקום וללכת, כי אני פשוט לא מסוגלת שהפנים פרוש כך אל מול החוץ וזה מתיש ומשאיר לבד.
אני חושבת שגם הפסיכולוגית שלי כבר התעייפה ממני ובעיקר אני מעצמי.
סתם גיבובי מילים ללא תכלית. לא יודעת. סתם רציתי קצת לכתוב. לא בטוחה מה אני עושה כאן בכלל. ממש אפשר לשמוע את ההד.
ר י ק נ ו ת . . .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
