אם הייתי צעירה יותר, רק טיפ-טיפה יותר, אז זה היה מגניב. ניראה לי שהכדורים רק מחמירים את הדיכאון. אבל כבר נאמר לי שצריך לקחת זמן עד שההשפעה שלהם עלי תגיע למיטבה.
עד אז אני דוחפת כימיקלים-שלא-באמת-מועילים בבוקר ובערב עמוק לתוך הגרון.
בוקר וערב. זה השעות שלי לבד עם עצמי.
השעות שבהן אני רוצה לבכות, אבל הכדורים לא מאפשרים לי אפילו את הפורקן הזה. אז אני כאילו חזקה בשקל.
ואני רוצה להרגיש את הדם זולג על הירכיים, כדי להאמין שאני חיה.
זה השעות שלי, השעות האלה בהן אני לבד עם עצמי. לבד נגד עצמי.
וויסקי עם בירה, טעם של טעויות. אני צריכה להיות עירנית מחר, כי הרי כ"כ קשה להעמיד פנים כשאני בסדר. זה בכלל לא מה שאני עושה מאז שאני לא.
תגיד, עופר, למה היית חייב להופיע ולהשאיר אותי מבולבלת?
אני כבר לא אוהבת אותך. אבל אני אשקר אם אגיד שאתה לא משמעותי בעיניי.
וההיעלמות שלך הייתה כ"כ סימבולית.
למה כתבת? למה רצית לוודא שאנחנו בסדר? הרי ידוע שלא תכתוב לי, לא תתעניין איך עבר עלי היום, לא תספר מה היה בשלך.
יש לי חיים חדשים. אולי הם רחוקים משלמות, אבל אחד ממאפייני ההתבגרות שלי היה ההתגברות עליך.
ועדיין. תודה על סגירת המעגל.
אני לא מתגעגעת למי שהחשבתי לחברי לפני כחודש. כנראה הוקל לי כשעזבו. פחות אחריות. פחות פרצופים שמחים לזייף. אפשר לישון בבית, ולשקוע ביאוש, ולהטביע את היגון בכל הבא ליד כשההורים לא מסתכלים.
כי רחמים עצמיים הם פשוט ספורט כ"כ ממכר.
זה הסמים שלי....
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
unpredictability