פריקת עצבים קצרה.
א. הלוואי שתשמיני ותמותי!
ב. לא מגיע לי היחס הזה!!
ג. אני מתה לעוף מפה!
ד. שמישהו פשוט ירה לי בראש.
מאושרת אני לא. אבל חשבתי שעברתי את זה די בקלות. סך הכל הייתי בהריון ומודעת לכך שבוע אחד בחיים. זה לא כזה נורא. אבל זה כן.
אני לא יושבת ימים שלמים ובוכה, אני לא מפנה זעקות לשמים, לא חושבת כל הזמן על הילד הזה, שלא נולד. פשוט מדי פעם זה עובר לי בראש. זה ירד מפרק היום נורא מהר דווקא.
מצד שני מאז נהייתי הרבה יותר.... עצבנית, ואולי טיפה פרנואידית.
התעוררה בי הילדה הקטנה שבוכה עמוק עמוק בפנים, כשאף אחד לא רואה,, כל הזמן, על דברים שאף אחד כבר לא זוכר.
זה כאילו שבמהלך היום אני אישיות חזקה שמחייכת כל הזמן ומוכנה להקדיש זמן ומאמצים כדי לעזור לכולם. אבל אז אני פשוט הופכת לילדה הקטנה שהייתי לפני 10 שנים. זו שאף אחד לא אהב. וזה מרגיש לא כמו "הנה העבר שלי", אלא כאילו הקפיאו את אותה ההרגשה, הכפילו את התיסכול בכמות השנים שזה נמשך (מכיתה ד' אולי, ועד.... אמצע-סוף תיכון) והנחיתו עלי בבת אחת. וכל דבר בכי קטן שמזכיר לי את התקופה ההיא כואב. יותר מההפלה.
כן, היתה לי ילדות אומללה, הייתי הילדה השנואה בכיתה, על לא כלום, פשוט שק אגרוף פיסי ומנטלי, אבל למה זה צץ עכשיו? ולמה כ"כ טרי? כאילו לא עבר כל הזמן הזה!
אני יכולה להרים צלצול לפחות ל5 אנשים עכשיו שישמחו לצאת ולבלות בחברתי. יש לי את החבר, שמוכן לעשות בשבילי הכל. אנשים קמו ב4 לפנות בוקר והגיעו עד אלי כשהייתי בהיסטריה באמצע ת"א כי אני חשובה להם. ועם החברה הכי טובה לשעבר רבנון כי היא קינאה בי על כל צעד מוצלח שלי.
אבל כל זה כאילו לא קיים כשהילדה בת ה9 הזו (הילדה בת ה9 הזו קונה סיגריות לקטינים בשאלה מתנשאת "למה בן כמה אתה חמוד?") בוכה על העלבון והכאב שלה. כשכל מילה גסה מעירה אותה לפתע, וכשהיא מתעוררת היא רק בוכה וכואבת, בוכה וכואבת.
מה הטעם בכלל לעשות משהו? מה הטעם להצליח ולהתקדם, אם הילדה הזו לעולם לא תהיה מרוצה או מאושרת?
P.S.
אם הייתי יכולה להרוג את אותם האנשים שהשפילו אותי וצחקו עלי ולא רצו אותי ובגללם אני עכשיו במצב הזה, הייתי משסעת להם לאט את הגרון, נותנת לדם ללכלך את הידיים שלי, הבגדים שלי... הייתי רוצה לתפוס את המבט המיוסר האחרון שלהם, שניה לפני שעיניהם קופאות לנצח..... באמת שלא הייתי נרתעת מרצח שכזה!
במקום זה אני מחייכת ואומרת שלום באוטובוס, והם מבקשים שאני אעזור להם כי אני בחר"פ. ואני עוזרת, כי מה, אנחנו ילדים לזכור עלבונות מלפני עשור?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
unpredictability