פשוא כי אף אחד מעולם לא אהב ולא יאהב אותו באמת, לא כחברה ולא כבת זוג.
כי כזו הייתי כילדה, וזה לעולם לא ישתנה.
לכולם יש אינטרס.
עובדה, חשבתי שהיתה לי חברה טובה, וברגע שהפסקתי לממן לה כל דבר שהיא רוצה פתאום הפכתי לפצצת האגו המהלכת. אני!!! פצצת אגו!!!
חרדות נטישה, פרנויות, הכל חוזר אלי.
אני מפחדת.
אני לבד...
אני רוצה לראות את הפרצופים האמיתיים מאחורי החיוך המודבק והאדיבות.
אני רוצה לדעת שיש בעולם הזה מישהו שאוהב אותי באמת.
כ"כ רע לי פה, בריקבון הזה שהוא אני.........
פתאום נזכרתי איך קראו לי אז.
הפסיכולוגית אמרה שאני צריכה להשלים עם זה שאותה ילדה היא אני. היא חלק מהעבר שלי.
חוסר המוכנות הופך אותה גם לחלק מההווה שלי.
אבל.... אנשים לא באמת נחמדים. אני זוכרת איך אנשים היו כשהם קטנים, כשהם גדלו הם למדו להתנהג.
אנשים מעולם לא אהבו אותי
אני רוצה למות. עכשיו, שהלב פשוט יפסיק לפעום, ואז כולם ירגישו אשמים, ואני ארגיש חופשיה.
אין לי עם מי לחלוק.
הפסיכיאטר שאל אם אני בסדר. עניתי כן, קיבלתי עוד מרשם, קבעתי תור לעוד חודש.
הלב שלי פועם, ומזרים בדם תרופה שלא עושה לי טוב, קופאין, כי אחרת אני אקרוס, וניקוטין כי לא מגיע לי לנשום.
את הבן אדם הייחידי שיכולתי להאמין שיוהב אותי ללא תמורה ובאמת - הרגתי.
מגיע לי להשתכשך בחומצה כלורית עם מסיכת אויר של ציקלון בי.
כל בוקר הוא מלחמה, ולא משנה איזה צד ינצח, אני איכשהו תמיד מפסידה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
unpredictability