החיים שלי הם לא סיוט מתמשך.
אני לרוב בחורה חייכנית, משעשעת, תומכת, כיפית, וספונטנית.
פשוט קורה שרע לי. ויש לי נקודות שבירה.
נמאס לי למצוא מוצא באלכוהול, בכתיבה, במוסיקה...
2 אנשים בעולם כולו שאני מרשה לעצמי כנות חלקית איתם הם החבר שלי וקולין.
קולין היא הבחורה הכי מושלמת בעולם, הBFF שכל ילדה בת 13 חולמת שתהיה לה בעוד כמה שנים טובות. את הסיגריה הראשונה עישנו ביחד, ברחנו ביחד מהחלון אצלה בבית, קומה שלישת, היו כ"כ הרבה לילות שלא זכרנו איך חזרנו הביתה. כשגיליתי שאני בהריון, היא היתה שיחת הטלפון השניה שלי, ושיחת הטלפון הראשונה כשהרופא אמר שאני בסדר. זאת שלקחה סיכון ובאה במיוחד בשביל לטעום מהבשר שהכנתי לראשונה בחיי.
כשהפסיכולוגית שואלת אם היו לי חברים באותה התקופה הקשה - כן, קולין. כשהיא שואלת אם יש בן אדם אחד שאני סומכת עליו שלא יבגוד, או שאין לן אינטרס - רק קולין.
אבל אפילו איתה הכנות היא רק חלקית. אני לא יכולה להרשות לעצמי להפתח, ולהוציא לאוויר העולם את כל החרא שהצתבר בי. אז אני קורסת שוב ושוב ושוב, וממשיכה לחייך כי אני לא יכולה אחרת.
נמאס לי שאני לא יכולה אחרת.
לפעמים אני ממש רוצה לאותת אותות מצוקה, אבל לא מצליחה. אני אומרת לעצמי "אני אבוא לבסיס עצובה, ואז מישהיא תשאל מה קרה, ואני אקח אותה לצד ואספר לה שאני עומדת להשבר סופית, לרסיסים, אני אספר לה שכמעט כל מה שאני עושה פוגע בי, ואני רק מחזיקה את עצמי לא להפגע יותר, אבל...." וכשאני מגיעה אז הכל בסדר. אפילו בשביל ג'וליה, למרות שהיא פסיכולוגית מדהימה, וכבר התלתי איתה סוג של תהליך.
היא הרבה פעמים אמרה לי שכל הכבוד לי על זה שאני מוכנה לקבל עזרה, כמו התמיכה מויג ומקולין כשעברתי הפלה, או עצם העובדה שפניתי לאבחון בברה"ן. ואני מצד אחד לא הבנתי אותה - על מה כל הכבוד? צריך בכלל מוכנות? תודה למי שעזר ועוזר לי!! אבל מצד שני, הנה אני עכשיו, על סף שבירה, פקעת עצבים, בוכה כל לילה, והכל אצלי בסדר :) אפילו מצויין!
אתמול יצאנו, ושתיתי המון. בבית הקאתי. ובכיתי.
ואמא יצאה והביאה לי ליטר של נוזל חשוד וסגול וחומצי שהייתי אמורה לשתות בשביל להקיא - כמו סוג של שטיפת קיבה בתנאים ביתיים. בחיים לא חשבתי שאני אגיע למצב שבו אני חובקת את האסלה בתחתונים ועקבים, עם איפור מרוח, ומקיאה סושי ב4 לפנות בוקר, בזמן שאמא (!!!!!!!!!!!!!!) תקרקר סביבי ותדאג מהמצב כ"כ שאפילו לא תטיף מוסר על זה שאסור לי לשתות.
הייתי יכולה להיות בחודש השלישי, כבר היתה לי בטן פצפונת, וטבעת על היד. במקום זה אני מתנהגת כמו שרמוטה במועדוני מחסן באריאל כדי לנקות את הראש והלב. כואב לי.
ויטלי אומר שהוא אוהב, אבל לא עושה כלום. אני תלויה בו. אבל אני לא יכולה להגיד לו את זה
אני במבוי סתום, והבאתי את זה על עצמי.
אז כנראה מגיע לי.
אז אני אמשיך לסבול.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
unpredictability