המריבה התחילה בשבת שעברה. או בשישי. או בתחושת הבדידות שהוא נתן לי להרגיש במהלך החודש האחרון. אבל בשישי הוא אמר משפט לא במקום, ובשבת סיננתי אותו כל היום, ובראשון בבוקר, בעודי בדרך לבסיס ניהלנו מריבת סמסים עצבנית (טעות #1 ) שבמהלכה נפרדנו. או לפחות חשבתי שנפרדנו. שכנעתי אותו לדבר איתי בטלפון, סוג של השלמנו, איחלתי לו חלומות פז (הוא חי על שעון הפוך) ובמהלך כל היום הייתי על סף בכי. אני זו ששכנעה אותו להשלים. אני זו ששמה זין על האגו שלי, בזמן שהוא היה מוכן לוותר על הכל בכזו קלות. היידיים שלי רעדו, עישנתי קופסא וחצי ואכלתי את כל הציפורניים היפהפיות והארוכות שהיו לי (הרגל שחשבתי שנפתרתי ממנו. לפני שנים).
ואז הוא התקשר. ואמר שהוא מחכה לי בת.א.
מסתבר שבזמן שדיברנו הוא החליט שזה לא נושא לשיחת טלפון, ובמקום ללכת לישון ארז תיק ועלה על אוטובוס אלי. וזו חתיכת נסיעה.
והוא נשאר אצלי כל השבוע, עד יום רביעי, כי ברביעי היתה לי שמירה.
ושתינו, וצחקנו, ודיברנו על אהבה, ובחיים שלי לא הייתי כ"כ מאושרת. הייתי צריכה כמעט לאבד אותו, כדי להבין כמה החיים שלי חסרי משמעות בלעדיו. וגם הוא היה הרבה יותר רך, רגיש.
בחמישי באתי אליו, והייתי חולה, והוא פינק והכין לי תה בכמויות, וחיבק אותי, ולא זז ממני לשניה, וליטף ונישק ולחש כמה הוא אוהב אותי וכמה אני חשובה לו...
בעצם.. המריבות האלה גרמו לי להבין על כמה אני מוכנה לוותר כדי לא לוותר עליו. ולמיטב הערכתי גם הוא. פתאום שנינו רגועים יותר, מקבלים יותר, תומכים יותר.. ואוהבים הרבה הרבה יותר.
אני לא אצליח לנשום בלעדיו. אני אוהבת אותו כ"כ הרבה יותר חזק מאשר את כל מי שהיה לי לפניו ביחד, ולראשונה בחיי אני באמת רואה הדדיות מלאה, נתינה אינסופית. אנחנו מדברים על עתיד, הוא שואל בתקווה אם באמת אני רואה אותנו ביחד עוד 20 שנה, ו...
אני לא יודעת. אני לא חיה בשבילו. הוא פשוט חלק בלתי נפרד ממני. איך אני אוכל לשמוח אם חלק כ"כ חשוב ממני לא? איך אני יכולה להיות אומללה, כשהוא עושה הכל כדי לגרום לי לחייך?
ואיך אני יכולה להרגיש חסרה, אם הוא כ"כ משלים אותי?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
unpredictability