היום בדיוק חודשיים מאז שהילד שלי עזב את העולם.
אני כנראה נורא חזקה, כי אני רואה סביבי אנשים מתפרקים בגלל פחות.
הפסיכולוגית שלי אומרת שזו היתה סתם זיגוטה, ושליש מההריונות מופלים טבעית בלי שהאישה אפילו תדע על זה.
בן הזוג אומר שזה סימן מצוין שאנחנו יכולים להביא ילדים, ואנחנו עוד נביא ילד משותף כשאני לא אקח את הכדורים המקוללים.
אמא אומרת שאם הייתי מביאה את הילד הייתי שוברת 3 משפחות, את שלי, את שלו, ואת זו שהיתה יכולה להיות לנו, ושסביר להניח והילד היה חולה. שהריון בריא לא מתפתח ככה.
אבל...
אם הוא היה בריא? מה אם באמת ביצעתי רצח? האם בשביל הסיכוי של ה50.50 הייתי אמורה להשאיר את הילד?
ואם?...
דלתות מסתובבות, אני חיה בשני תסריטים. בעולם אחד אני לבד, אף אחד לא מבין אותי, אני לוקחת כדורים פסיכיאטריים חזקים (חזקים??? שלום מ 2017) ורואה את העולם בגוונים רקובים. בעולם השני מבצבצת לה בטן קטנטנה מבעד לחולצה, בעלי ואני בדיוק חזרנו מירח דבש, וצובעים בביתינו הפסטורלי בצפון את חדר הילדים בטורקיז. עם שבלונות של דגים, כמובן.
לצערי התסריט הראשון הוא המציאותי, ומהשני אני מתעוררת בדמעות.
אהובי מנסה להבין אותי, אבל כנראה לעולם לא יצליח. אני מקווה לפחות. הגבר מרגיש אבא מהרגע שרואה את הילד שלו. האישה מהרגע שמרגישה שהיא בהריון, עוד לפני שאפשר לראות את זה על הסטיק. לכן אני איבדתי ילד, והוא ניצל מהפרספקטיבה להחריב את נעוריו. הוא באמת מבסוט שאנחנו יכולים להביא ילדים ביחד. הוא רוצה את זה, עוד 4-5 שנים. הוא דואג לי ומחבק אותי ומכין לי שתיה חמה וקרה וחריפה ומבטיח להיות שם תמיד והכי מושלם בעולם...... אבל הוא לא באמת מבין לכאבי. הוא לא מרגיש את הצרימה הכואבת כל פעם שהוא רואה עגלת תינוק, אישה עם בטן, נעליים קטנות.
R.I.P ילד שלי
אני מקווה שבגן העדן יש פינה יפה במיוחד בשביל המלאכים שעדיין לא נולדו.
תסלח לי, אם אי פעם תוכל. לא נפגש לעולם.
אני אשרף בגיהנום...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
unpredictability