אני משתדלת כל הזמן לזכור שאני בן אדם חולה, שבן אדם בריא לא היה חושב את מה שאני חושבת, או מתנהג איך שאני. אבל הכל נדמה לי לגיטימי כל כך, שלפעמים אני מרגישה שהעולם מסביבי הוא החולה.
בקוסם מארץ עוץ, הדחליל כל הזמן היה אומר "לו היה לי מוח כנראה הייתי חושב על..." ואז מציע פיתרון גאוני לכל בעיה. אני מנסה לאמץ את השיטה, מסתכלת על אנשים "נורמליים" ולהבין איך הראש שלהם עובד. אני יותר ויותר מגיעה למסקנה שהוא פשוט לא.
ובכל זאת, אני לומדת יותר מדי לאט לעמוד על שלי, ולהכנס לקונפליקטים חיוניים כדי להגן על עצמי. פעם היו לי חברים שעשו את זה בשבילי, אחרי זה הייתי חסינה מפני רוב הדברים, והיום אין אף אחד שיגן עלי, וכל חומות המגן שלי נפלו. אני מרגישה שהכוחות שלי אוזלים. אני לא יודעת אם בסוף אני אתפוצץ ואתנפל על מישהו, או שפשוט לא יהיה לי כוח לקום מהמיטה בשביל לתפקד. מה שבטוח - אני אתאשפז בסוף בבית חולים פסיכיאטרי. ואז כולם מסביב ישאולו "וואוו!! מה לעזזל קרה??" ולא יבינו שבעצם שום דבר לא באמת קרה. הכל כרגיל, פשוט ה"רגיל" מעולם לא היה טוב או בריא בשבילי.
אני רוצה לראות אנשים מתים. הרבה-הרבה-הרבה אנשים מתים. אני לא רוצה להביא אותם לזה בעצמי. אבל נראה לי שאני לא אצטער שזה קרא. אני אבכה, כי ככה נהוג, אבל עמוק עמוק בפנים אני אחייך. יש לי אפילו שמלה שחורה ונעליים שחורות וכובע שחור וגדול ואירופאי כזה, בשביל ללכת ללויות של כל האנשים שפגעו בי. ניראה לי שכמעט כל מי שאני מכירה פגע בי.
אני מתמלאת שנאה וכעס. מבחוץ אני פוצי מוצי וחמודה וחייכנית ועוזרת והכל, ומבפנים אני בוערת. אני לא באמת יודעת להפגין שנאה, וקשה לי מאוד להפגין כעס. ולהרבה מאוד אנשים יש מזל שזה ככה.
אני נורא בודדה. אני אפילו פחות צריכה אנשים שיוהבו אותי, ויותר צריכה אנשים שאני אוכל לאהוב. שאני אוכל להסתכל עליהם, ולא לרצות לקלף עם הציפורניים את הפרצופים הצבועים האלה, שמחייכים רק בשביל להגיד מאחורי הגב משהו שאני כאילו לא שומעת. למרות הכתוב מלמעלה, אני בן אדם מאוד נותן ומאוד אוהב. אני יכולה לתת כ"כ הרבה אהבה למי שאני באמת אוכל להאמין שהוא לא מנצל אותי, או רוצה ברעתי, או סתם צוחק עלי. אני יכולה לסלוח כ"כ על הרבה. אני מוכנה להפוך לסמרטוט רצפה רק בשביל חיוך אחד אמיתי, לא צבוע או מזוייף או מצוייר עם מרקר של נימוס.
והנה אני שוב בוכה. נמאס לי לבכות. נמאס לי לבוא בניגוד עם עצמי. נמאס לי מנדודי השינה שלי. נדמה לי שאם אני ארה לעצמי בראש, אני אהיה גופה קרה בערך שעתיים, ואז אתעורר, וכרגיל אלך לצבא ואתנהג כרגיל, ואף אחד אפילו לא ישים לב שאני מתה.
וואוו!!! אני ממש שמחה שאף אחד לא יודע מה עובר לי בראש.
אני כנראה צריכה להתאשפז.
אני כנראה צריכה למות, כי אנשים כמוני לא צריכים להתרבות. או להיות קיימים. לי לא מגיע לסבול את העולם, ולעולם לא מגיע לסבול אותי, ולכולם רע מזה שאני נושמת איתם את אותו האויר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
unpredictability