opium for no one

עייפות.

תמיד.

לא משנה כמה ישנתי

תמיד.

לישון באוטובוסים, בשניה שאני מגיעה הביתה, בכל שניה פנויה שיש לי בבסיס (ואין לי.)

אני לא מסוגלת לאכול. אני לראשונה בחיי מפחדת לדעת כמה ירדתי. 

פעם אחרונה הצלחתי לדחוף משהו לפה לפני כמעט 3 ימים.

כל הפנים אקנה, כאילה אני ילדה בת 13.

גרון נפוח וכואב, אבל בגלל שזה לא סטרפ - אין גימלים.

חום אין לי.

אז צאי לעבודה, ותסבלי זונה, תסבלי

כנראה שמגיע לך.

וזה השלב שבו אני הולכת לישון. כי העולם הזה מחורבן, ולא רוצה אותי, ואני לא רוצה אותו.

אולי אני לא אתעורר לשם שינוי.