opium for no one

החלטתי להשאר עם סבתא וסבא. עכשיו אמא מסרבת להכיר בקיומי.

אני זוכרת שטענתי שאני מחזיקה את עצמי חיה רק בשביל אמא. אבל עכשיו אני סתם בזבוז חמצן.

להקיא את כל הניסיון שלי החוצה, ולהבין שאני כלום. 

אני לא שווה מספיק בשביל לעקב את מעבר הדירה ב4 חודשים.

אני לא מספיק שווה בשביל שהחבר יסכים להאיץ את מעבר הדירה.

אני סתם זרוקה בבית של סבא וסבתא כמו אורחת מסכנה. 

ואז? אז אני לא יודעת אם אוכל לסמוך על הבן אדם שלא מוכן לתמוך בי ברגע כ"כ משמעותי.

לחיות? לא יקרא.

אבל אם כבר להתקיים - להתקיים בכיף. לגנוב מהחיים את כל מה שאפשר, לזייף רגשות עם כימיה זולה,  לשחרר לאויר נשימה אחת של אושר, ולהפסיק.

ושהנשימה הזו תסתובב בעולם, ותזכיר שפעם גם אני חלמתי...