אני אתבכיין פה, כי בשביל זה יש בלוג. כי כלפי חוץ אני לא אראה חולשה.
אני בחרתי את החיים האלה, ידעתי שלא יהיה קל. אז אין לי זכות להתלונן, ובטח שלא לחפור לכל מי שמוכן לשמוע, אבל הבלוג הוא מקום המפלט שלי.
אני עושה פסיכומטרי. במקרה הטוב יש לי שעה-שעתיים ביום לעבור על הספרים. ממש ממש לא כל יום, כן? אני עובדת בעבודה שאני שונאת, מייצגת חברה שאני שונאת, בתפקיד שירותי כלפי אנשים שאני שונאת.
אני עובדת בטמיכה הטכנית בשירות הטלוויזיה, בהוט. חברה מטומטמת מזרימה רעל למוחות של אנשים אינפנטיליים דרך מסכים שפועלים מסביב לשעון, ואם לרגע לכבות את הרעל הזורם, הם נכנסים לפאניקה ומתקשרים לצעוק ולקלל, כי כנראה הם בטוחים שהכסף שהם משלמים הולכים ישירות אלי לכיס, ואני סתם מתוך רוע לב באופן אישי כלפיהם עושה כל מה שביכולתי כדי למנוע מהם לראות את הפח הגדול, עליו הוציאו 15 ש"ח ממיטב כספם.
נושא נפרד הוא ילדים וטלוויזיה. בדיוק אתמול היה יום השנה להפלה שלי. אני לא מתחרטת על ההפלה, הייתי על תרופות פסיכיאטריות, העובר כבר היה מת ברחם, עובדה - הדימומים התחילו כבר לפני ההפלה עצמה. אבל אני כן רציתי את הילד הזה. אני כן חושבת שהריון ולידה הם הדבר הכי קרוב לקסם שהעולם הזה יקבל. והראש שלי לא מסוגל לעכל, איך אפשר להחזיק יצור קטן על הידיים, לדעת שמי הוא יהיה ומה הוא יעשה תלוי בך באופן כמעט בלעדי... ולהושיב אותו מול מסך הטלוויזיה למשך כמה שעות טובות! איך אפשר ככה? איך אפשר לא להעריך את הקסם שבלהיות הורה, ולא להיות מסוגל לבלות סופ"ש אחד בלי טלוויזיה??? אתמול ישבתי בעבודה ורציתי לצעוק על הלקוחות שבעוד כמה שנים יהיה מאוחר מדי, שהם מבזבזים זמן יקר בלריב איתי, כשהם יכולים להפוך את הילדים שלהם לאנשים טובים יותר.
משק הבית הוא נושא כואב נוסף. הוא באופן בלעדי על כתפי הנשיות. למרות שאני משקרת לכולם מסביב (ואיפשהו גם לעצמי) שאנחנו פשוט זוג קלאסי בלי רעל הפמיניזם המחלחל, ויש עבודות שהן חד משמעית נשיות, לעומת עבודות שהן חד משמעית גבריות, ושבעולם המודרני הרבה יותר קל לנשים עם כל השפע הטכנולוגי שעומד לרשותן... אבל כל זה פשוט... זבל.
חבר שלי עזב את העבודה. התייחסו אליו ממש מגעיל בעבודה הקודמת, והוא יום אחד עזב. שמחתי. עכשיו הוא יהיה פחות ממורמר ועייף, ימצא עבודה פשוטה יותר, יעזור לי... בולשיט. אני עובדת 10מ שעות ביום, לומדת, מבשלת כמעט כל יום, מנקה אחת לשבוע וחצי (והבית נראה בהתאם), מכבסת, מנקה, שוטפת כלים... והחלק הכי מפחיד הוא לא שהכוחות שלי אוזלים, החלק הכי מפחיד הוא שאפילו 10 שעות ביום במשכורת מינימום לא יספיקו לזוג למחיה. אבל אני לא יושבת לו על הוריד לא לגבי מציאת עבודה, ולא לגבי עזסרה בבית. למה? כי אני מטומטמת. כי אני אוהבת אותו. אני יודעת שהוא כן מנסה למצוא עבודה, פשוט.. אין לו מוטיבציה. כנריאה שאני לא מספיק משמעותית בעיניו כדי שהניסיון להקל עלי קצת יהווה בשבילו מוטיבציה. ביום ראשון היה השיא. קמתי ב5 בבוקר, נסעתי למשמרת של 9 שעות לעבודה, משם נסעתי לקורס פסיכומטרי שלי, כשחזרתי קניתי שישיית מים וסחבתי אותה לקומה השנייה לבד. איפהשהו בחצי הדרך עלה במחשבתי שהייתי צריכה לקנות נביעות, ולא עין גדי, כי בעין גדי כל בקבוק 2 קילו, מה שמשאיר בחורה רזונת שכמותי לסחוב 18 קילו לקומה השניה. נכנסתי הביתה, הכנתי אוכל, שטפתי כלים, ניקיתי את השירותים של החתול והחלפתי לו מים, וכשלא נשאר לי כוח לסקס עוד הרגשתי אשמה. נרדמתי לבד, כשלויטלי אין עבודה הוא מתפקד בצורה הנוחה ביותר - חיי לילה.
וקשה לי. ואני בלי הכדורים הפסיכיאטריים שאני אמורה לקחת.
למען האמת חלק ממני מקווה להתקף מאניה(מפגרת בדיוק יצאת מאחד!! שלום מ 2017), שבשלבים הראשונים של ההתקף אני הופכת לסופרוומן. הבעיה שבשלב מסויים זה מאבד שליטה ונגמר בניסיון התאבדות וקריסת עצבים, אבל תנו לי חודש של כוחות העל שלי, רק עוד חודש אחד, עד שאני אסיים את הפסיכומטרי וויטלי ימצא עבודה, ואז מצידי להתאשפז לכמה שצריך. רק את החודש הזה לשרוד, כי הקוחות נגמרים לי.
אחד בשביל כולם, ואין כולם בשביל אחד.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
unpredictability