לפני כמה שנים הייתי יושבת עם הבסטי על טובורג אדום, והיה יוצא ממני יאוש וגועל עצמי. הוא היה משקה אותי בכוונה, כי היה נראה לו שממש חשוב להיות אמיתית, גם אם זה לא נחמד.
לפני כמה שנים התחלתי לשנות בעצמי כל מה שיכולתי, מהמראה, ההתנהגות, העקרונות. ועדיין לא הצלחתי לפתר מהצדדים הכי מיותרים שלי.
אחרי כל השנים האלה של ניסיונות נואשים להיות הכי טובה שאני יכולה, ועדיין לא טובה מספיק בשביל אף אחד, השכיחו ממני את עצמי. אני לא יודעת מה אני אוהבת. אני לא יודעת במה אני באמת מאמינה. אני לא יודעת מה ההעדפות שלי במין, מה החלומות שלי. פאק! אני אפילו לא יודעת איך אני שותה את הקפה שלי!
ועכשיו אני כל כך הרבה זמן לבד.
והגעתי למסקנה שאני לא קיימת.
הסיבה שהדירה שלי בכזו זוהמה, היא שאין לי סדר משלי, אין לי נוכחות למלא בה מרחב, אז השאיפה של היקום לאנטרופיה מקבלת יד חופשית.
הפסיכולוג אמר שצריך לדעת להציב את המגננות ברמה מבוקרת. הוא אמר שאני צריכה לפתור את עצמי, במקום לחפש שיטות לעקוף את עצמי כדי לעשות כל מני דברים. ושהוא מאמין שאני אצליח להמנע ממסגרת טיפולית אינטנסיבית יותר, אבל זו לא צריכה להיות המטרה שלי.
יש כזו הפרעה, כשאנשים מתנתקים מעצמם. אני לא מרגישה מנותקת מעצמי, אבל מדי פעם אני מרגישה שאני זה אני. כאילו לפני זה הייתי מנותקת, למרות שזה לא ככה.
אני לא יודעת מה הטעם לנסות להפתח ולהבין את עצמי. אני דמות מזוייפת שנבנתה על ידי כל כך הרבה אנשים ומסגרות במשך השנים, שהגרעין הפנימי נחנק, מת, התפרק, ואפילו סיים להסריח. אין כלום. אני פשוט לא קיימת. אני צריכה לרצות כל מני אנשים, למלא כל מני מחוייבויות, ומצליח לי די מחורבן. אבל אין לי שום דבר חוץ מזה.
כל הזמן הזה אחד על אחד עם עצמי. זה יותר גרוע מלהיות לבד אם את לא קיימת.
איך אפשר לזייף חיים שלמים?
ולמה עם כל הסטאז' המטורף שיש לי מצליח לי ככ מחורבן?
תמונה לא ערוכה. כי לא צריך. אין בה שום דבר אמיתי
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
unpredictability
