opium for no one

אני שונאת משפחה.

לא, אם אתם שואלים, לא עליתי מברית המועצות בשנתיים האחרונות. התקוונתי לנסח את המשפט הזה ככה. בדיוק. אני שונאת את המושג הזה. את כל החום, האהבה והדביקות שהמילה הזאת אמורה להביע. את כל מה שזה מביע בשבילי.

אם כבר התחלתי לכתוב על הנושא הזה, אז לא יהיה מיותר לציין, שגם את המשפחה שלי אני שונאת. אני לא מבינה אנשים שבשבילם המשפחה היא הכל, וזה מוזר, בהתחשב בעובדה, שכמעט כל המשפחה שלי ככה. 

אני מניחה שעכשיו יש מי ששואל את עצמו "אז רגע, איך את יכולה לשנוא את האנשים, שאת הכל בשבילם?" אז זהוא, שזה לא אני - זה המשפחה. אז כדי שיהיה שקט במשפחה אפשר לקרוא לי הביתה, בלי להתחשב במה שבדיוק עסקתי בו (האמת שלא ממש עסקתי במשו, וסתם ישבתי גלמודה ובודדה,עישנתי, ושתיתי משקה אלכוהולי) כדי שאני אכנס לאחותי למשחק שהיא רוצה. אני חייבת, הרי אנחנו משפחה. אחר כ"כ, אני אמורה להסתגר בבית (כמובן בלי לגעת במחשב, כי אז אחותי לא תוכל לשחק, ואני אמורה לוותר לה, הרי אנחנו משפחה) כדי שאף אחד לא ירגיש את ריח האלכוהול, הרי זה יערער את מצבם הנפשי של שאר בני המשפחה, ואני אמורה לשמור עליהם, הרי אנחנו משפחה. ואז אני צריכה לנקות את הבית, כי שאר המשפחה עייפה, ואני הרי ממילא לא עושה כלום (כן, כאילו שנתנו לי לעשות משהוא). אני אמורה לעזור לכולם, הרי הם בני המשפחה שלי.

אתם מבינים? ככה זה משפחה. אפשר להשפיל אותי, לצעוק עליי, לתלות עליי את כל מטלות הבית, העיקר שישאר המושג הזה "סולידריות משפחתית" כדי שאפשר יהיה להסתכל ולומר "איזה משפחה הם". צריך שרוח המשפחה תישאר, גם אם בשביל זה צריך לשבור את רוחו של אחד מבני המשפחה. צריך לשמור על שקט במשפחה, גם אם בשביל זה צריך לערער את השקט הנפשי של אחד מבני המשפחה. צריך לשמור על הסכמה במשפחה, גם אם בשביל זה צריך לרמוס את האינדיבידואליות של מי שלא רוצה להסכים. צריך לשמור על פתיחות, גם אם המחיר הוא הפרטיות.

אני שונאת משפחה.

ואתם?