opium for no one

כבר 11... כמעט ורבע...

בעניין מתי הוא יגיע הביתה, ויתחבר לאי סי, כדי שנוכל לדבר... מעניין אם הוא יתחבר בחלל לאי-סי... מעניין אם הוא זוכר על עצם קיומי...

חוששני שלא. חוששני, שאני רק עוד ילדה קטנה, שתפשה בשערו השחור, במבטו החצי מלגלג, חצי עצוב...

אני כבר מוכנה בכותונת הלילה. "רק עוד דקה" ני לוחשת לעצמי "רק עוד דקה, ואם הוא לא בא, אני הולכת לישון." גאדדמט! מחר אני צריכה להתעורר בשעות המוקדמות של הבוקר, אך אני יושבת כאן, וכותבת פוסט על זה, שאני מחכה לו. לא נורא. אני אשן מחר. בשעור הבעה ולשון...

אני כבר מוכנה לישון, אך אשב עוד שעה, עוד שעתיים... אשב את כל הלילה, רק בשביל לקבל ממנו חצי מילה, רבע משפט...

רק לפני חודש לא האמנתי באהבה... גם עכשיו אני לא מאמינה...

אז למה כל שיחת טלפון איתו גורמת לי לדלג? למה אני מכירה כל תמונה שלו בע"פ, ויכולה להבחן על כל שריר שלו?

למה אני יושבת כאן בלילה, במקום לישון?

דאמט!