פאק! מה אני צריכה את זה?
דבר ראשון שאני עושה כשאני מגיעה הביתה, ונכנסת לחדר בו אף אחד לא יעיז להטריד אותי, זה לזרוק איזו קרית או שניים על הקיר, לסנן קללה עסיסית לעבר העולם, ולפול לכיסה מול המחשב. ולא לקום ממנו.
אפשר לומאר שזוהי מן בריחה מהמציאות. וואוו. רוצים פרס נובל על זה? אבל ברצינות, ממה כבר יש לי לברוח? המציאות כבר לא קיימת בשבילי. מהרגע שיש לי את האפשרות להתיישב מול המחשב, כל העולם הזה מתנפץ לרסיסים, הנוצצים לאורו של המסך.
תפשתי את עצמי חושבת על החבריי מבית הספר כמו על אתרים. באיזה מהם אני יכולה למצוא יציאות מפגרות, ובאיזה מיידע חיוני. ובאייזה סתם משחקים משעשעים. אבל עצרתי את עצמי מהר מאוד. אסור להתייחס ככה לאנשים.
בזמן האחרון אני חושבת יותר ויותר על האפשרות לנתק קשר עם המציאות. היא לא שמחה לראות אותי, אז למה שאני אנסה לשמור אתה על קשר? כאילו חשבתי על האפשרות לבוא לבית הספר, ללמוד, ו... זהו. ואני עדיין שוקלת את האפשרות הזאת. כניראה שגם כך זה ישאר, במצב של פרוייקט. ניקשרתי יותר מדיי לאנשים מסויימים.
אני רק מקווה שאני עוברת את הבגרויות. אחרי הבגרויות מתחילה האוניברסיטה, ואז עבודה, ויחד עם זה נפתח בפניי עולם מלא בניכור. עולם, בו אף אחד לא מתעניין באחר. עולם, בו אדם יכול להיעלם בלי שישימו לב לכך.
ומה עוד אני צריכה?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
unpredictability