אני שונאת כשאני עושה שטויות. פשוט שונאת. ואני מדברת על שטויות רציניות, ולא סתם שגעונות מטופשים.
אני שונאת לריב עם המשפחה שלי. כמה שהם מעצבנים אותי לפעמים, אני מעדיפה לחיות איתם במין שלום מזוייף כזה.
אני שונאת שאנשים מרגישים אשמים.
ואני שונאת להרגיש אשמה בעצמי.
אני שונאת לשטוף רצפה, ולשאוב אבק. וגם לטאטא אני שונאת.
אבל הכי אני שונאת לאבד חברים.
בזמן האחרון אני מאבדת יותר מדי אנשים, שחשובים לי. או לפחות שחשבתי שהם חשובים לי. לפחות ה"מלחמה הקרה" עם הידיד הכי טוב שלי נגמרה... והבנתי כמה התגעגעתי לשטויות המשעשעות שלו, ולגאונות המשוגעת. הפילוסוף המטורף שוב שם בשבילי. 
יש לי חבר חדש)) הורדתי אותו מהאינטרנט, ועכשיו הוא יושב לי על שולחן העבודה, ושותה חומצה מקערה. אחרי זה הוא יצא לטיול על הבייק. הוא סקסי)))
חתול "דפריסניאק", שבתרגום מרוסית זה אומר "דיכאון"...
בכל מקרא, כל פעם שאני יוצאת מהבית, אני מאבדת חבר חדש (אוקיי, ידיד, אם המילה חבר גורמת לכם לחשוב על זוגיות).
כנראה עדיף שאני אשאר בבית. למרות שבמוקדם או במאוחר אני אאבד את כולם ביחד. ואני מניחה שזה יהיה במוקדם.
אז יצא לי פוסט לא פרוזאיסטי, כמו שאני אוהבת, אלא מבולגן ומוזר, כמו כל החיים שלי, בזמן האחרון.
אהאה, כן, הגעתי למסכנה: אני אינפאנטילית. ואני כלך החיים שנאתי אינפאנטילים בכל עומקי נשמתי. אני חייבת להשתנות, אבל דחוף!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
unpredictability
