אני לא מבינה, כמה זמן אפשר לאהוב את הבנאדם הזה. כל פעם שאני חושבת ששכחתי אותו, אני מוצאת תמונה חדשה שלו. עוד חתיכת שלמות קטנה. אם רק הייתי יכולה לראות אותו. פעם אחרונה ראיתי אותו בשמיני למרס. מאז ראיתי תמונה חדשה שלו רק היום. יוליה הייתה לידי. אני חושבת שהיא לא הבינה... ניסתה להבין, אבל לא הבינה.. ואולי כן.. זה לא חשוב. אם היא לא הייתה ליידי, הייתי בוהה בתמונה הזו עד שהספרנית במרכז המשאבים הייתה מעיפה אותי משם לכל הרוחות.
אז עכשיו אפשר להגיד שהאהבה שמתה, ונרקבה, דומה עכשיו לפצע... אם אני לא נוגעת בה, היא גם לא כואבת.. אבל באותו הרגע שאני רואה תזכורת עליו באיזה בלוג, אני מרגישה דקירה מאוד כואבת בלב. לצערי הוא עוד לא הפך לגוש קרח, למרות כל הניסיונות שלי.
אבל היום ראיתי תמונה שלו.. הוא ישב עם ידידה שלו, ועוד שני אנשים שאני לא מכירה. הוא לא הסתכל על המצלמה.הלב שלי החסיר פעימה, ואז התחיל לדפוק בקצב מטורף. הפסקתי לנשום לכמה שניות, ובאוזניי התנגן השיר הכי לא רומנטי שיש - ג'אנק. אני חושבת שמי שמכיר אותי מבין למה. לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר, חוץ מהתמונה. לא יכולתי להתרכז במגן, ולקח לי חצי שעה להבין בכלל מה זה הדפים הטיפשיים שמונחים ליידי. לא היה את התמונה שלו עליהם, אז למה אני צריכה אותם. לבסוף קלטתי שזה המגן שלי, אז פתרתי אותו כמה שיותר מהר (עם המון טעויות בדרך) ויצאתי מהכיתה. בדרך הבייתה חשבתי רק על התמונה שלו. הדפסתי אותה - בשחור לבן, כי ככה זה פחות משפיע עליי. שמתי את התמונה מתחת לכרית. הדפסתי אותה שוב, גזרתי את כל האנשים המיותרים, והכנסתי אותה לארנק.
אני לא מאמינה שזה כ"כ משפיע עליי. אני חלשה ואינפנטילית....
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
unpredictability