אני חייבת להודות, שזו הייתה השיחה הכי מוזרה שהייתה לי בחיים...
הרגע הסבירו לי... אני לא בדיוק יודעת... הנפש שלי בנתה לעצמה צנזורה מוזרה למדיי,
שמצנזרת כמעט כל דבר שיכול לפגוע באופטימיות שטיפחתי בשנתיים האחרונות... אני עדיין מניחה שזה לטובה, כי כמו שאני אומרת - "אם לסגור את העיניים, הבעיות נעלמות".
אניוואי, אני מניחה שאני צריכה לאכול לעיתים קצת יותר רחוקות. רק בשביל להראות לאנשים מה זה "באמת רזה". כי נמאס לי שכל בנאדם שני שרואה אותי, מודיע לי שאני "רזה בטירוף, יא משוגעת, לעי תוכלי".
ואני פאקין לא!! כאילו אוקיי, אני לא אומרת שאני שמנה. אני בסדר כזאתי.
מספיק בסדר, בשביל לא לתפוש יותר מדי מקום באוטובוס, אבל הג'ינס לא נופל ממני. לפחות לא כולם.
(החולצה הזאת קצט משמינה אותי, כי היא גדולה עליי, אבל ניראת כאילו שהיא צמודה. אבל אני אוהבת אותה)
אני חוזרת מהביצפר עייפה מדי, בשביל לראות את אחותי הקטנה עם פרצוף של "אוף, שוב את".
דיי, אני לא מבינה, כולם שונאים אותי פה? כל אחד מנסה להראות בדרך זו או אחרת כמה אני חסרת תועלת, טיפשה, וכפויית טובה.
אוקיי, אני אגואיסטית מפגרת ופסיכופטית. אתם שונאים אותי. אני מודעת לעובדה הזאת מספיק טוב, לא צריך להגיד לי את זה כל יום שלוש פעמים. אני הכל, חוץ מסנילית.