לחיוך שלי קוראים ויטלי.
הוא כנראה הסיבה לכך שאני עדיין שפויה.
הוא כנראה הסיבה לכך שאני עדיין מצליחה לנשום.
ואני אף פעם לא באמת לבד, כשאני יודעת שהילד היפה הזה מחייך בשבילי, והלבבות שלנו פועמים בקצב אחיד.
והתחילה הספירה לאחור, כשסוף סוף נעבור לגור ביחד, כדי שאני אוכל להתעורר כל בוקר עם הריח שלו.
ואז אני ארדם כשהראש שלי מונח על החזה שלו, והוא מלטף לי את השיער מתוך שינה, ומחייך, ולוחש את השם שלי.
העולם דורש ממני כ"כ הרבה, ורק אצלו הדרישה היחידה היא שאני אדע שהוא אוהב אותי.
קולין התגייסה, ואני מתגעגעת אפילו לא ליציאות המטורפות שלנו בפאקין אמצע שבוע ("קולין! יש לי בסיס מחר!" "את גם ככה תבואי עייפה, למה שלא תוסיפי לזה גם האנגאובר?") או לזחילות חזרה הביתה..
אני מתגעגעת לישיבות שלנו על קפהסיגריה על המדרגות מחוץ לבית שלי, ולעובדה שהיא הייתה מתחזרת לי על כל דבר מתוק שהייתי מצליחה למצוא, ומספרת דברים מטורפים, שאני כבר מזמן לא עושה. כי כמו שאמרתי - אני כבר מזמן לא מחפשת, אני ממהרת למה שכבר מצאתי.
אני מאמינה שאחרי הטירונות היא תחזור להעביר איתי ערבים מתחת לפיז עם סרט טוב. חברות מהסוג הזה לא מאבדים.
על אף אחת בחיים שלי לא סמכתי כמו שאני סומכת עליה.
הפסיכולוגית שלי אמרה, שאני צריכה לשים לב שכל הדלתות בחיים שלי פתוחות, ומחכים לי בכל מקום.
אז אני שמה לב.
והנה פוסט בלי אפילו אמרה שלילית אחת :)
כי בגדול החיים הם דבר כייפי ובלתי צפוי. צריך לדעת להתנער מה....
אבל כמו שאמרתי -פוסט בלי אמרות שליליות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
unpredictability
