וואוו. המון זמן לא כתבתי.
מה קרה מאז? שנה חדשה. תכנון מעבר הדירה המשותף עם אהובי.
החלטתי לא להשאר אחרי גשרים שרופים, אז פניתי לאנה בבקשה לשיחה. היא נענתה בחיוב, והשיחה שניהלנו באמת הניבה פירות. שנינו עברנו המון בתקופה ההיא, שנינו הבנו את הטעויות שלנו, שנינו הגענו למסכנה שחידוש הקשר אכן אפשרי, וכך גם קרה. את החודשים האחרונים באריאל העברתי על ספת הפסיכולוג של חברתי הוותיקה בניסיון להבין אם אני מוכנה לעבור את השינויים שתכננתי.
אפרופו פסיכולוג, הפסקתי לקחת את הלמיקטל. עצם העובדה שזו לא תרופה חזקה מעידה על כך שהמצב הנפשי שלי לא קריטי, ועם שליטה עצמית אני יכולה גם בלי הכדורים. אני עדיין בוכה על הילד שהיה אמור להוולד לפני כחודשיים, ויודעת לולא התרופות הייתי משאירה אותו. אמנם אני כבר על אמצעי מניעה הורמונליים, אבל פעם הבאה שאחלוק את גופי עם עובר, הוא יהיה בריא ורצוי, ולא מורעל ע"י כימיה חסרת תועלת.
אני לא צריכה את הכדורים, כשהתרופה הכי טובה נמצאת לידי, ונוחרת לי באוזן בלילות.
אחרי השחרור עברנו לגור ביחד, לפני כמעט חודש. מעולם לא הייתי כה מאושרת. הבן אדם שאני הכי צריכה נרדם לידי כל לילה. אני בטוחה באהבה שלו כמו שלא הייתי בטוחה בכלום מעולם. אני סומכת על הקשר שלנו, וסומכת על שנינו שלא נעשה שטויות שיהרסו אותו. אני סומכת עליו שיגן עלי מפני עצמי.
אנשים שהיו לצידי שנים רבות פשוט עזבו בלי התראה מוקדמת, אך השאירו דלת פתוחה, שדרכה נכנסו אנשים מהעבר הרחוק ומילאו ריקנות עצומה שהיתה בי. מעולם לא הרגשתי כ"כ רצויה וכ"כ נתמכת.
מעולם לא אהבתי כל כך חזק. את המשפחה התומכת, את הגבר, החברים, את עצמי ואת החיים.
משקפיים וורודות, שאולי יתנפצו, אבל כרגע המציאות יפה מאי פעם.
P.S.
אפילו חברת הקוסמטיקה האהובה עלי הוציאה מייק אפ חדש בגוון המושלם בשבילי, אם זה לא סימן טוב, אני לא יודעת מה כן
P.P.S
דאגתי סתם. אני מבשלת ממש טעים, הבית נקי, ומונית מהשוק שליד הסופר עולה פחות משירות הובלת המצרכים עד הבית. החיים יפים :)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
unpredictability