אם לא הייתה אהבה, אז חצי מהזמרים היו מאבדים את עבודתם... המון סרטים היו מאפואנטה שלהם.
אהבה.
המילה הזאת לא גורמת לי לשום הרגשה. לשום זיכרון מיוחד.
פעם חלמתי על איך שבגיל 16 אני אפוש את אהבת חיי, שיהיה חתיך עולמי, חכם, מצחיק, רומנטי, וגדול ממני בשנה-שנתיים.. שיוהב אותי... שהוא יהיה הפעם הראשונה שלי. שנתחתן בגיל 18-19, ונוליד ילד וילדה, נגור בווילה על חוף הים, ונהיה מאושרים בוחד.
עכשיו אני בת 14, ואני מבינה שאין גברים כאלה מושלמים. (ולא משנה מה כל גבר חושב כשהוא מסתכל במראה). ואם יהיה אחד כזה, אז הוא לא יתעניין בי.
אני מתחילה להפוך לאישה טיפוסית. אני מעשנת סיגריות דקות, אני כבר לא חולמת על הנסיך על הסוס הלבן. אני לא מאמינה בקסמים. ואני עוד לא בטוחה שאפילו הייתה לי אהבה ראשונה (ונראה לי שלא הייתה)....
אני לא מאמינה באהבה. אני לא מאמינה בזיקוקים האלא, בלבבות, ברומנטיקה. בכל המכתבים, המבטים, המחשבות..
או שאולי אני פשוט פוחדת מזה? אני פשוט פוחדת מכל הבכי הזה, מכל ההתרגשות סביב בנאדם אחד, שאפילו לא יסתכל לעברי.
אני לא מאמינה שאני אמצא אושר בחיים האישיים, ולכן אני מחפשת אותו בקריירה (בינתים לימודים) ובחיי חברה (ממש ממש עלובים) ובספרות... אבל אני מרגישה מקולקלת. כל ספר קמעט, במוקדם או במאוחר מתגלגל לסיפור אהבה. אהבה שאני לא מאמינה בה שאני פוחדת ממנה.
אהבה שלא קיימת.
אהבה זה רגש שהומצא לחולמנים בלבד!!!
גם אני רוצה לחלום.. :'(
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
unpredictability
