opium for no one

אין  דבר יותר עצוב מחג האהבה. בשבילי זה היום הכי בודד בשנה. היום  הכי מבאס (אחרי יום ההולדת). מה לעשות? אני החנונית הטיפוסית (חוץ מהקטע של המשקפיים. וגם זה עוד יבוא יום אחד) בנות כמוני לא מוצאות לעצמם חבר. אחרי בנות כמוני לא רצים זכרכרים בשפע, עם המטרה לקנות לי פרחים. אני התרגלתי כבר למצב הזה, אבל בחג האהבה פתאום נעלמים מהראש כל המשפטים שאני משננת במשך השנה. כשכל  החברות שלי פתאום מוצאות לעצמן חבר לבלות איתו את היום, וממש לא בא לי להרים טלפון לאיזה ידיד, כי אז הוא יחשוב שאני מזמינה אותו לדייט, יבהל, ויברח, אני מרגישה חזק במיוחד, עד כמה מבאס להיות אני. מה גם, שהמילה אהבה לא אומרת לי כלום, אז זה גם נורא מגעיל - כל הבנליות, והדביקות שמפגינים ביום הזה.

אוף....

בכל מקרא - בהצלחה למצוא חבר\ה למי שעוד אין לו, ויום אהבה שמח..

אני שונאת משפחה.

לא, אם אתם שואלים, לא עליתי מברית המועצות בשנתיים האחרונות. התקוונתי לנסח את המשפט הזה ככה. בדיוק. אני שונאת את המושג הזה. את כל החום, האהבה והדביקות שהמילה הזאת אמורה להביע. את כל מה שזה מביע בשבילי.

אם כבר התחלתי לכתוב על הנושא הזה, אז לא יהיה מיותר לציין, שגם את המשפחה שלי אני שונאת. אני לא מבינה אנשים שבשבילם המשפחה היא הכל, וזה מוזר, בהתחשב בעובדה, שכמעט כל המשפחה שלי ככה. 

אני מניחה שעכשיו יש מי ששואל את עצמו "אז רגע, איך את יכולה לשנוא את האנשים, שאת הכל בשבילם?" אז זהוא, שזה לא אני - זה המשפחה. אז כדי שיהיה שקט במשפחה אפשר לקרוא לי הביתה, בלי להתחשב במה שבדיוק עסקתי בו (האמת שלא ממש עסקתי במשו, וסתם ישבתי גלמודה ובודדה,עישנתי, ושתיתי משקה אלכוהולי) כדי שאני אכנס לאחותי למשחק שהיא רוצה. אני חייבת, הרי אנחנו משפחה. אחר כ"כ, אני אמורה להסתגר בבית (כמובן בלי לגעת במחשב, כי אז אחותי לא תוכל לשחק, ואני אמורה לוותר לה, הרי אנחנו משפחה) כדי שאף אחד לא ירגיש את ריח האלכוהול, הרי זה יערער את מצבם הנפשי של שאר בני המשפחה, ואני אמורה לשמור עליהם, הרי אנחנו משפחה. ואז אני צריכה לנקות את הבית, כי שאר המשפחה עייפה, ואני הרי ממילא לא עושה כלום (כן, כאילו שנתנו לי לעשות משהוא). אני אמורה לעזור לכולם, הרי הם בני המשפחה שלי.

אתם מבינים? ככה זה משפחה. אפשר להשפיל אותי, לצעוק עליי, לתלות עליי את כל מטלות הבית, העיקר שישאר המושג הזה "סולידריות משפחתית" כדי שאפשר יהיה להסתכל ולומר "איזה משפחה הם". צריך שרוח המשפחה תישאר, גם אם בשביל זה צריך לשבור את רוחו של אחד מבני המשפחה. צריך לשמור על שקט במשפחה, גם אם בשביל זה צריך לערער את השקט הנפשי של אחד מבני המשפחה. צריך לשמור על הסכמה במשפחה, גם אם בשביל זה צריך לרמוס את האינדיבידואליות של מי שלא רוצה להסכים. צריך לשמור על פתיחות, גם אם המחיר הוא הפרטיות.

אני שונאת משפחה.

ואתם?

אני לא מבינה איך זה לא נוגע את שאר האנשים סביבי. המילה הזאת פשוט השתלטה על החיים שלי.

אני ממש ממש הפסקתי להבין מה אני רוצה מהחיים שלי.

פעם הייתי כ"כ בטוחה בזה. הנדסת גנים. קנדה, משפחה.

ועכשיו? אני לא יודעת כלום!!

אני לא יודעת במה אני רוצה לעבוד. מצד אחד אני רוצה משו שקשור בביולוגיה. מצד שני -  רפואה. מצד שלישי, פטאלוגואנוטומיה זה נורא מגניב.. זה כזה לנתח גופות, ולהסביר למה הם מתו. וגם עבודה ב FBI  זה ממש מגניב. אבל זה כבר אמריקה, ולא קנדה. ואולי בכלל אני רוצה לעבור לאוסטרליה?

ומה אם משפחה? מה אני רוצה? אני רוצה בעל, שתמיד יגיד לי מה לעשות? מה זה המיטוס הזה, שנשים צריכות בעל? בעל, זה כזה יצור שחושב שראש המשפחה, ואת משהוא בין משרטת מלצרית וזונה.

וילדים? מה אני צריכה את זה? קודם זה חיתולים. ואז צעצועים, ואז סיגריות, ואז הם בורחים, ואז שוב טיטולים, וצעצועים, ועוד צעצועים.. ואז זהו... ובכלל, על מי אני עובדת? לקראת זקנה, הילדים יברחו לעצב את חייהם, בהם לי לא יהיה מקום. ולמה אני חושבת על זה? אני כולה בת 14!! מה לי ולסבתות?

ובכלל. אני רוצה חופש, עצמאות... ועוצמה. אני רוצה את הכוח הפנימי הזה, שרדום בתוכי, ורק מחכה לאפשרות לפרוץ.

אני רוצה להיות משהוא בין פוקס מלדר, לדיינה סקאלי. מה X FILES.  ההומור של מלדר, הציניות של מלדר, ההגיון של סקאלי. היכולת של מלדר להמשיך בשלו, למרות כל הלחץ מצד החברה. הכוח הפנימי של סקאלי.

אני יודעת שיש בי את זה. אני יכולה להפוך לזה. אני רק צריכה קצת זמן. וזה בדיוק מה שאין לי..

אני כ"ך רוצה להתבגר מהרצד שני נמאס לי מהכל.

אני מבינה, שכל מה שאני רוצה, מתקבל רק אחרי מה שאני עובת עכשיו. שזה הבכי, ההתרגלות לבדידות, הניסיון להצליח, שבסוף יגדל ליכולת להצליח, להצליח בכל מחיר.  להתמיד במטרות. לשלוט ברגשות, במילים, בטון, בהבעות הפנים..

הכל כ"כ מבולבל אצלי בראש. תמיד הצלחתי לסדר הכל בעזרת כתיבה. ועכשיו זה פשוט בלתי אפשרי.

אני רק מקווה שהכל יסתדר על הצד הכי טוב. למרות שאין כזה.

אני רק מקווה לא להזכר בעבר, ולחשוב בחרטה שהכל היה יכול להיות יותר טוב, אם הייתי מתחתנת אם אותו אחד, אם הייתי נוסעת עם אותה אחת, אם הייתי מסכימה להצעה שפעם נראתה לי כ"כ חסרת משמעות.

אני רוצה רק טיפה של סדר, קנקן של אושר. אני רוצה רק לא להרגיש יותר את טעמם המלוח של הדמעות.

אני רוצה רק.... להבין מה באמת אני רוצה.

זה יותר מדי לבקש???