opium for no one

המריבה התחילה בשבת שעברה. או בשישי. או בתחושת הבדידות שהוא נתן לי להרגיש במהלך החודש האחרון. אבל בשישי הוא אמר משפט לא במקום, ובשבת סיננתי אותו כל היום, ובראשון בבוקר, בעודי בדרך לבסיס ניהלנו מריבת סמסים עצבנית (טעות #1 ) שבמהלכה נפרדנו. או לפחות חשבתי שנפרדנו. שכנעתי אותו לדבר איתי בטלפון, סוג של השלמנו, איחלתי לו חלומות פז (הוא חי על שעון הפוך) ובמהלך כל היום הייתי על סף בכי. אני זו ששכנעה אותו להשלים. אני זו ששמה זין על האגו שלי, בזמן שהוא היה מוכן לוותר על הכל בכזו קלות. היידיים שלי רעדו, עישנתי קופסא וחצי  ואכלתי את כל הציפורניים היפהפיות והארוכות שהיו לי (הרגל שחשבתי שנפתרתי ממנו. לפני שנים).

ואז הוא התקשר. ואמר שהוא מחכה לי בת.א. 

מסתבר שבזמן שדיברנו הוא החליט שזה לא נושא לשיחת טלפון, ובמקום ללכת לישון ארז תיק ועלה על אוטובוס אלי. וזו חתיכת נסיעה. 

והוא נשאר אצלי כל השבוע, עד יום רביעי, כי ברביעי היתה לי שמירה. 

ושתינו, וצחקנו, ודיברנו על אהבה, ובחיים שלי לא הייתי כ"כ מאושרת. הייתי צריכה כמעט לאבד אותו, כדי להבין כמה החיים שלי חסרי משמעות בלעדיו. וגם הוא היה הרבה יותר רך, רגיש. 

בחמישי באתי אליו, והייתי חולה, והוא פינק והכין לי תה בכמויות, וחיבק אותי, ולא זז ממני לשניה, וליטף ונישק ולחש כמה הוא אוהב אותי וכמה אני חשובה לו...

בעצם.. המריבות האלה גרמו לי להבין על כמה אני מוכנה לוותר כדי לא לוותר עליו. ולמיטב הערכתי גם הוא. פתאום שנינו רגועים יותר, מקבלים יותר, תומכים יותר.. ואוהבים הרבה הרבה יותר.

אני לא אצליח לנשום בלעדיו. אני אוהבת אותו כ"כ הרבה יותר חזק מאשר את כל מי שהיה לי לפניו ביחד, ולראשונה בחיי אני באמת רואה הדדיות מלאה, נתינה אינסופית. אנחנו מדברים על עתיד, הוא  שואל בתקווה אם באמת אני רואה אותנו ביחד עוד 20 שנה, ו...

אני לא יודעת. אני לא חיה בשבילו. הוא פשוט חלק בלתי נפרד ממני. איך אני אוכל לשמוח אם חלק כ"כ חשוב ממני לא? איך אני יכולה להיות אומללה, כשהוא עושה הכל כדי לגרום לי לחייך?

ואיך אני יכולה להרגיש חסרה, אם הוא כ"כ משלים אותי?

החיים שלי הם לא סיוט מתמשך. 

אני לרוב בחורה חייכנית, משעשעת, תומכת, כיפית, וספונטנית.

פשוט קורה שרע לי. ויש לי נקודות שבירה.

נמאס לי למצוא מוצא באלכוהול, בכתיבה, במוסיקה...

2 אנשים בעולם כולו שאני מרשה לעצמי כנות חלקית איתם הם החבר שלי וקולין.

קולין היא הבחורה הכי מושלמת בעולם, הBFF שכל ילדה בת 13 חולמת שתהיה לה בעוד כמה שנים טובות. את הסיגריה הראשונה עישנו ביחד, ברחנו ביחד מהחלון אצלה בבית, קומה שלישת, היו כ"כ הרבה לילות שלא זכרנו איך חזרנו הביתה. כשגיליתי שאני בהריון, היא היתה שיחת הטלפון השניה שלי, ושיחת הטלפון הראשונה כשהרופא אמר שאני בסדר. זאת שלקחה סיכון ובאה במיוחד בשביל לטעום מהבשר שהכנתי לראשונה בחיי. 

כשהפסיכולוגית שואלת אם היו לי חברים באותה התקופה הקשה - כן, קולין. כשהיא שואלת אם יש בן אדם אחד שאני סומכת עליו שלא יבגוד, או שאין לן אינטרס - רק קולין.

אבל אפילו איתה הכנות היא רק חלקית. אני לא יכולה להרשות לעצמי להפתח, ולהוציא לאוויר העולם את כל החרא שהצתבר בי. אז אני קורסת שוב ושוב ושוב, וממשיכה לחייך כי אני לא יכולה אחרת.

נמאס לי שאני לא יכולה אחרת.

לפעמים אני ממש רוצה לאותת אותות מצוקה, אבל לא מצליחה. אני אומרת לעצמי "אני אבוא לבסיס עצובה, ואז מישהיא תשאל מה קרה, ואני אקח אותה לצד ואספר לה שאני עומדת להשבר סופית, לרסיסים, אני אספר לה שכמעט כל מה שאני עושה פוגע בי, ואני רק מחזיקה את עצמי לא להפגע יותר, אבל...." וכשאני מגיעה אז הכל בסדר. אפילו בשביל ג'וליה, למרות שהיא פסיכולוגית מדהימה, וכבר התלתי איתה סוג של תהליך. 

היא הרבה פעמים אמרה לי שכל הכבוד לי על זה שאני מוכנה לקבל עזרה, כמו התמיכה מויג ומקולין כשעברתי הפלה, או עצם העובדה שפניתי לאבחון בברה"ן. ואני מצד אחד לא הבנתי אותה - על מה כל הכבוד? צריך בכלל מוכנות? תודה למי שעזר ועוזר לי!! אבל מצד שני, הנה אני עכשיו, על סף שבירה, פקעת עצבים, בוכה כל לילה, והכל אצלי בסדר :) אפילו מצויין!

אתמול יצאנו, ושתיתי המון. בבית הקאתי. ובכיתי. 

ואמא יצאה והביאה לי ליטר של נוזל חשוד וסגול וחומצי שהייתי אמורה לשתות בשביל להקיא - כמו סוג של שטיפת קיבה בתנאים ביתיים. בחיים לא חשבתי שאני אגיע למצב שבו אני חובקת את האסלה בתחתונים ועקבים, עם איפור מרוח, ומקיאה סושי ב4 לפנות בוקר, בזמן שאמא (!!!!!!!!!!!!!!) תקרקר סביבי ותדאג מהמצב כ"כ שאפילו לא תטיף מוסר על זה שאסור לי לשתות. 

הייתי יכולה להיות בחודש השלישי, כבר היתה לי בטן פצפונת, וטבעת על היד. במקום זה אני מתנהגת כמו שרמוטה במועדוני מחסן באריאל כדי לנקות את הראש והלב. כואב לי. 

ויטלי אומר שהוא אוהב, אבל לא עושה כלום. אני תלויה בו. אבל אני לא יכולה להגיד לו את זה

אני במבוי סתום, והבאתי את זה על עצמי.

אז כנראה מגיע לי.

אז אני אמשיך לסבול.

פשוא כי אף אחד מעולם לא אהב ולא יאהב אותו באמת, לא כחברה ולא כבת זוג.

כי כזו הייתי כילדה, וזה לעולם לא ישתנה.

לכולם יש אינטרס.

עובדה, חשבתי שהיתה לי חברה טובה, וברגע שהפסקתי לממן לה כל דבר שהיא רוצה פתאום הפכתי לפצצת האגו המהלכת. אני!!! פצצת אגו!!!

חרדות נטישה, פרנויות, הכל חוזר אלי.

אני מפחדת.

אני לבד...

אני רוצה לראות את הפרצופים האמיתיים מאחורי החיוך המודבק והאדיבות.

אני רוצה לדעת שיש בעולם הזה מישהו שאוהב אותי באמת.

כ"כ רע לי פה, בריקבון הזה שהוא אני.........

פתאום נזכרתי איך קראו לי אז.

הפסיכולוגית אמרה שאני צריכה להשלים עם זה שאותה ילדה היא אני. היא חלק מהעבר שלי. 

חוסר המוכנות הופך אותה גם לחלק מההווה שלי. 

אבל.... אנשים לא באמת נחמדים. אני זוכרת איך אנשים היו כשהם קטנים, כשהם גדלו הם למדו להתנהג.

אנשים מעולם לא אהבו אותי

אני רוצה למות. עכשיו, שהלב פשוט יפסיק לפעום, ואז כולם ירגישו אשמים, ואני ארגיש חופשיה.

אין לי עם מי לחלוק.

הפסיכיאטר שאל אם אני בסדר. עניתי כן, קיבלתי עוד מרשם, קבעתי תור לעוד חודש. 

הלב שלי פועם, ומזרים בדם תרופה שלא עושה לי טוב, קופאין, כי אחרת אני אקרוס, וניקוטין כי לא מגיע לי לנשום.

את הבן אדם הייחידי שיכולתי להאמין שיוהב אותי ללא תמורה ובאמת - הרגתי. 

מגיע לי להשתכשך בחומצה כלורית עם מסיכת אויר של ציקלון בי.

כל בוקר הוא מלחמה, ולא משנה איזה צד ינצח, אני איכשהו תמיד מפסידה.