אני משתדלת כל הזמן לזכור שאני בן אדם חולה, שבן אדם בריא לא היה חושב את מה שאני חושבת, או מתנהג איך שאני. אבל הכל נדמה לי לגיטימי כל כך, שלפעמים אני מרגישה שהעולם מסביבי הוא החולה.
בקוסם מארץ עוץ, הדחליל כל הזמן היה אומר "לו היה לי מוח כנראה הייתי חושב על..." ואז מציע פיתרון גאוני לכל בעיה. אני מנסה לאמץ את השיטה, מסתכלת על אנשים "נורמליים" ולהבין איך הראש שלהם עובד. אני יותר ויותר מגיעה למסקנה שהוא פשוט לא.
ובכל זאת, אני לומדת יותר מדי לאט לעמוד על שלי, ולהכנס לקונפליקטים חיוניים כדי להגן על עצמי. פעם היו לי חברים שעשו את זה בשבילי, אחרי זה הייתי חסינה מפני רוב הדברים, והיום אין אף אחד שיגן עלי, וכל חומות המגן שלי נפלו. אני מרגישה שהכוחות שלי אוזלים. אני לא יודעת אם בסוף אני אתפוצץ ואתנפל על מישהו, או שפשוט לא יהיה לי כוח לקום מהמיטה בשביל לתפקד. מה שבטוח - אני אתאשפז בסוף בבית חולים פסיכיאטרי. ואז כולם מסביב ישאולו "וואוו!! מה לעזזל קרה??" ולא יבינו שבעצם שום דבר לא באמת קרה. הכל כרגיל, פשוט ה"רגיל" מעולם לא היה טוב או בריא בשבילי.
אני רוצה לראות אנשים מתים. הרבה-הרבה-הרבה אנשים מתים. אני לא רוצה להביא אותם לזה בעצמי. אבל נראה לי שאני לא אצטער שזה קרא. אני אבכה, כי ככה נהוג, אבל עמוק עמוק בפנים אני אחייך. יש לי אפילו שמלה שחורה ונעליים שחורות וכובע שחור וגדול ואירופאי כזה, בשביל ללכת ללויות של כל האנשים שפגעו בי. ניראה לי שכמעט כל מי שאני מכירה פגע בי.
אני מתמלאת שנאה וכעס. מבחוץ אני פוצי מוצי וחמודה וחייכנית ועוזרת והכל, ומבפנים אני בוערת. אני לא באמת יודעת להפגין שנאה, וקשה לי מאוד להפגין כעס. ולהרבה מאוד אנשים יש מזל שזה ככה.
אני נורא בודדה. אני אפילו פחות צריכה אנשים שיוהבו אותי, ויותר צריכה אנשים שאני אוכל לאהוב. שאני אוכל להסתכל עליהם, ולא לרצות לקלף עם הציפורניים את הפרצופים הצבועים האלה, שמחייכים רק בשביל להגיד מאחורי הגב משהו שאני כאילו לא שומעת. למרות הכתוב מלמעלה, אני בן אדם מאוד נותן ומאוד אוהב. אני יכולה לתת כ"כ הרבה אהבה למי שאני באמת אוכל להאמין שהוא לא מנצל אותי, או רוצה ברעתי, או סתם צוחק עלי. אני יכולה לסלוח כ"כ על הרבה. אני מוכנה להפוך לסמרטוט רצפה רק בשביל חיוך אחד אמיתי, לא צבוע או מזוייף או מצוייר עם מרקר של נימוס.
והנה אני שוב בוכה. נמאס לי לבכות. נמאס לי לבוא בניגוד עם עצמי. נמאס לי מנדודי השינה שלי. נדמה לי שאם אני ארה לעצמי בראש, אני אהיה גופה קרה בערך שעתיים, ואז אתעורר, וכרגיל אלך לצבא ואתנהג כרגיל, ואף אחד אפילו לא ישים לב שאני מתה.
וואוו!!! אני ממש שמחה שאף אחד לא יודע מה עובר לי בראש.
אני כנראה צריכה להתאשפז.
אני כנראה צריכה למות, כי אנשים כמוני לא צריכים להתרבות. או להיות קיימים. לי לא מגיע לסבול את העולם, ולעולם לא מגיע לסבול אותי, ולכולם רע מזה שאני נושמת איתם את אותו האויר.
אני כנראה נורא חזקה, כי אני רואה סביבי אנשים מתפרקים בגלל פחות.
הפסיכולוגית שלי אומרת שזו היתה סתם זיגוטה, ושליש מההריונות מופלים טבעית בלי שהאישה אפילו תדע על זה.
בן הזוג אומר שזה סימן מצוין שאנחנו יכולים להביא ילדים, ואנחנו עוד נביא ילד משותף כשאני לא אקח את הכדורים המקוללים.
אמא אומרת שאם הייתי מביאה את הילד הייתי שוברת 3 משפחות, את שלי, את שלו, ואת זו שהיתה יכולה להיות לנו, ושסביר להניח והילד היה חולה. שהריון בריא לא מתפתח ככה.
אבל...
אם הוא היה בריא? מה אם באמת ביצעתי רצח? האם בשביל הסיכוי של ה50.50 הייתי אמורה להשאיר את הילד?
ואם?...
דלתות מסתובבות, אני חיה בשני תסריטים. בעולם אחד אני לבד, אף אחד לא מבין אותי, אני לוקחת כדורים פסיכיאטריים חזקים (חזקים??? שלום מ 2017) ורואה את העולם בגוונים רקובים. בעולם השני מבצבצת לה בטן קטנטנה מבעד לחולצה, בעלי ואני בדיוק חזרנו מירח דבש, וצובעים בביתינו הפסטורלי בצפון את חדר הילדים בטורקיז. עם שבלונות של דגים, כמובן.
לצערי התסריט הראשון הוא המציאותי, ומהשני אני מתעוררת בדמעות.
אהובי מנסה להבין אותי, אבל כנראה לעולם לא יצליח. אני מקווה לפחות. הגבר מרגיש אבא מהרגע שרואה את הילד שלו. האישה מהרגע שמרגישה שהיא בהריון, עוד לפני שאפשר לראות את זה על הסטיק. לכן אני איבדתי ילד, והוא ניצל מהפרספקטיבה להחריב את נעוריו. הוא באמת מבסוט שאנחנו יכולים להביא ילדים ביחד. הוא רוצה את זה, עוד 4-5 שנים. הוא דואג לי ומחבק אותי ומכין לי שתיה חמה וקרה וחריפה ומבטיח להיות שם תמיד והכי מושלם בעולם...... אבל הוא לא באמת מבין לכאבי. הוא לא מרגיש את הצרימה הכואבת כל פעם שהוא רואה עגלת תינוק, אישה עם בטן, נעליים קטנות.
R.I.P ילד שלי
אני מקווה שבגן העדן יש פינה יפה במיוחד בשביל המלאכים שעדיין לא נולדו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
unpredictability
